|
|
משווקים מנהיגות. אובמה ונתניהו [צילום: אביב בר נוי]
|
|
|
|
|
גם אני נחשפתי להמולה שהייתה בשבוע שעבר סביב החלטת הקבינט הביטחוני-מדיני להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, וגם אני שאלתי את עצמי למה זה כל-כך חשוב. הפלשתינים כרגע מפוצלים בין עזה לגדה, בין החמאס לפתח - אז איך בדיוק הפסקת הבנייה עוזרת להם, אני לא יודע. עבורי ההחלטה תמוהה, ומראה יותר מכל על חוסר-האונים של הממשלה שלי להניע את תהליך ההידברות קדימה.
1,574 כתבות בשירות החדשות של Google באינטרנט הספיקו לי כדי להבין שאובמה וביבי הצליחו להפוך נושא שולי בסכסוך הערבי-ישראלי, כמו הבנייה בהתנחלויות, למרכז השיח הבינלאומי וזאת כדי להסתיר את העובדה שאין לאף אחד מהם את התעוזה הפוליטית להתמודד עם נושאי הליבה. לא פלא שאבו מאזן נעמד על הרגליים האחוריות ומנסה בכוח לדחוף חזרה את ירושלים למרכז הבמה. לו, אין מה להפסיד.
העובדה ש-85% מתושבי עזה חיים על תרומות מזון של אונר"א גם היא משום מה נעלמה מתחת לרדאר החדשות. את תושבי עזה והגדה לא מעניין כמה ישראלים גרים באפרת וגם לא כמה בתי-ספר ברק יבנה שם, הם היו מסתפקים בהקפאת המחסומים ובפתיחת האפשרות לעבוד בקטיף הדרים במקום התאילנדים, העיקר שיהיה לילדיהם מה לאכול. ממרום מגדל השן לא רואים את האנשים הקטנים, הם לא עושים צל מספיק גדול.
פוליטיקה היא משחק מציאותי שאינו קשור בהכרח למציאות עצמה, את זה הוכיחו אובמה וביבי הפעם ובמקצוענות רבה. את בנייני הדירות שכבר התחילו בהתנחלויות יסיימו וגם את מוסדות החינוך ימשיכו לבנות, הם לא במסגרת ההקפאה. אני לא ראיתי דוחות ממשלתיים המפרטים את תפוסת הדירות באותם יישובים, אבל אוכל לנחש שנשאר מקום. אז מה הטעם בהקפאת דירות חדשות אם עוד יש מקום בישנות?
אובמה מדבר על שינוי וביבי מדבר על שלום כלכלי, אני עוד לא מבין איך בדיוק יקרה אחד משני ה"דיבורים" הללו מבלי שיגדירו איפה נגמרת ישראל ומתחילה פלשתין. הממשלים הישראלי והאמריקני דומים בחוסר הרצון שלהם להתעסק בנושאי ליבה היכולים לשנות את הסכסוך הערבי-ישראלי כמו ירושלים, זכות השיבה וקביעת גבולות הקבע. הקדנציה השנייה חשובה יותר לשני המנהיגים הללו מאשר גורלי שלי ולכן, נושאים שוליים הופכים למרכזיים, ולהפך. בצורה הזו לא אחשוב שהם נכשלו בכך שלא הביאו לי את השלום.
