יופרד המדע מהפוליטיקה

אם ניישם את הכלל העיתונאי "עקוב אחר הכסף", נגלה עובדות מעניינות בדבר הקשר בין פוליטיקה למחקר בתחום מדעי האקלים.

בטור שכתב ברט סטפאנס ב"וול סטריט ג'ורנל" הוא מגלה, כי על-פי אחד המסמכים שנחשפו, פיל ג'ונס, מנהל המרכז לחקר האקלים ומי שנמצא במוקד הפרשה, היה הנמען של מענקי מחקר בסך 19 מיליון דולר בקירוב בשנים 2006-2000 – סכומים גדולים פי שישה מאלה שקיבל בשנות ה-90'.

האיחוד האירופי העניק לאחרונה סכומים המתקרבים ל-3 מיליארד דולר למחקרי אקלים. סכום זה אינו כולל את המענקים הנפרדים, שנתנה כל אחת מן המדינות החברות באיחוד. בארה"ב מתוכנן תקצוב של 1.3 מיליארד דולר למימון מחקרי האקלים של נאס"א, 400 מיליון דולר ל"איגוד למחקר אוקיינוסים ואטמוספירה" (NOAA) ועוד 300 מיליון דולר ל"קרן הלאומית למדע". גם המדינות בארה"ב הקצו בנפרד סכומי עתק למחקרים אקלימיים. בולטת בכך קליפורניה, המצויה בפשיטת רגל, אשר העניקה 600 מיליון דולר ליוזמות בנושאי אקלים.

מיכאל מאן, גיבורנו מאוניברסיטת פנסילבניה, זכה למענקי מחקר בסך 55 מיליון דולר בין השנים 2000 ל-2007, ובתקופת שלטונם של ביל קלינטון ואל גור הגדילה ארה"ב את המימון לפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם לנושאי אקלים ביותר מ-2,600 אחוזים - מכ-199 אלף ל-5.42 מיליון פרנק שוויצריים.

אומדן העלות של החקיקה בנושאי מכסות הפליטה, שאותה מבקש אובמה לקדם, מגיע לכדי 60 מיליארד דולר. עלות זו אינה כוללת את הסכום של 150 מיליארד דולר, שהבטיחו אובמה וביידן במהלך מערכת הבחירות לשם קידום הפיתוח של אנרגיות מתחדשות.
בנק HSBC מעריך, כי השנה הושקעו 94 מיליארד דולר ב מה שקרוי "עידוד ירוק" – בעיקר ייצור אתנול ותוכניות אנרגיה חלופית. סכומי עתק אלו יצרו אקולוגיה של חממיסטים, הנשענת כולה על הנתונים הלא מספקים של המרכז לחקר האקלים באוניברסיטת מזרח אנגליה... מרכז שגילה כי ככל שצלצולי האזעקה התגברו – כך גברה תדירות צלצול הקופה הרושמת.

כל עוד אין הפרדה בין פוליטיקה למדע, ופוליטיקאים מורשים להחליט על תקצוב מחקרים, אין להתפלא על תופעות כמו זו שהתגלתה בפרשת "קליימט גייט". כפי שכתב אחד המתכנתים המתוסכלים, שהתקשה לספק את התוצאה ה"נכונה": "אני מצטער מאוד לדווח, כי שאר בסיס הנתונים נראה עלוב כמו מצבה של אוסטרליה... אוףףף... לא נראה כל סוף לדבר... אולי נוכל לקבל תוצאה סבירה רק אם נכלול הרבה זבל!".

אם נרשה לפוליטיקאים החוגגים בקופנהגן להיות מְתַקצְבֵי המחקר המדעי, זו התוצאה שנקבל – זבל. כך לא נבנה בסיס למחקר עצמאי ובלתי תלוי. יהא אשר יהא מספרם של מילארדי הדולרים שנערמו על יסודות בניין זה – סופו להתמוטט.