השמאל - בדרך לשיקום

הכתרתי את מאמרי בשבוע שעבר במילים "מרד המתנחלים". קוראים שאלו אותי אם אינני מגזים - "מרד? הרי גם לפי המאמר שלך הם רק משחקים את המשחק של ביבי". השבתי שבלי קשר למניעים, התוצאה היא אכן מרד. גם רוב הפרשנים בעיתונות היומית הקלו ראש בהתנהגות המתנחלים.

ביום ג' השבוע בא מאמרו של יואל מרקוס בהארץ - ואישר את האבחנה המחמירה. בראש דף המאמרים, מתחת לכותרת "לדכא את המרד", פתח מרקוס: "מה שתואר בסוף השבוע שעבר בעמודים אלה כ'קריצה הגדולה' של ביבי וכתרגיל טקטי מתוחכם, שנועד להקפיא את הבנייה ביו"ש לעשרה חודשים בלבד, נהפך הרבה יותר מהר ממה שחשבנו למרד".

אז המתנחלים - אכן מורדים.

והממשלה - כמה לא מפתיע - נמנעת מלשפוט את המורדים ואת הממרידים: ראשי "מועצת יש"ע", ראשי ההתנחלויות והרבנים.

והשמאל? - מצבו של השמאל ידוע. אך האם הוא ניתן לשיקום? והאם במצבנו העגום היום, יש בכל-זאת דברים שנוכל לעשות?

אני סבור שהתשובה לשתי השאלות היא חיובית.

שיקום השמאל דורש, קודם כל, חמש תכונות קשות לגיוס, במיוחד אצלנו: סבלנות, ראייה לטווח ארוך, אופטימיות, נחישות וחריצות. רק אנשי שמאל שניחנים - או מגייסים - את כל חמש התכונות, יוכלו לשאת על שכמם את שיקום השמאל.

והשיקום עצמו? זה ייעשה רק באמצעות הקמת מפלגת מרכז-שמאל חדשה. שהרי המדיניות נקבעת בממשלה ובכנסת, וכדי להגיע לשם יש הכרח במפלגה. פעילים חרוצים-נחושים-אופטימיים-מרחיקי-ראות-סבלניים מתחילים להתגבש בקבוצות שונות ברחבי הארץ, ותהליך הברירה מוציא את התבן מן הבר. וכבר כתבתי כאן לא מעט על קבוצות אלו. אל הבסיס של פעילים אלו נצטרך להוסיף אישים בעלי מוניטין ערכיים, שיוכלו לזכות באמון ציבור המרכז-שמאל הגדול. וכבר הזכרתי כאן את עמרם מצנע, האלוף (במיל.) וראש הוועדה הממונה בירוחם, כמועמד - שלי, לא שלו, לצערי - להנהיג את ציבור המרכז-שמאל הגדול. כן, גדול, לפי כל הסקרים. כולל רבבות שנמנעו מלהצביע בבחירות האחרונות - מול ההיצע העלוב שעמד לפניהם, ורבבות שהצביעו לקדימה - ומתחרטים היום, כשציפי לבני תוקפת את "הקפאת ההתנחלויות" מימין.

הקמת מפלגת מרכז-שמאל דורשת גם כסף רב - אך הוא יגיע, להערכתי, לאחר שיהיו פעילים והנהגה כנ"ל, ועיתוי מתאים ל"פריצה".

רק כך נוכל להיאבק בהתנחלויות, ולחזור לחזון המדינה היהודית-דמוקרטית ולציונות-של-שלום. אין ברירה. עלינו ללמוד משגיאותינו בעבר: אין קיצורי דרך. אתם מוזמנים להצטרף לעשייה.

ובינתיים? עד להקמת מפלגת מרכז-שמאל, יש לשמאל מה לעשות מול מרד המתנחלים?

לא, לא הפגנות. רק לא הפגנות. הפגנות - מניסיון של 40 שנות ארגון הפגנות - הפגנות הן אפקטיביות רק בצמתי הכרעה היסטוריים, עם תקווה גדולה - כערב קמפ-דיוויד של מנחם בגין ואנואר סאדאת, או עם כעס רב - כאחרי הטבח בסברה ושתילה. הפגנות-הסרק היום, עם כמה עשרות-או-מאות מפגיני שמאל רדיקאליים, ממחישות רק חולשת השמאל.

מול מרד המתנחלים, חוששני שיש בינתיים רק דבר אחד לעשות: לכתוב על כך, מעל כל במה, ולדבר. לא לתת למורדים להתנחל בדימויי-השקר של "נאבקים על הבית" (בניסיון להשכיח שאת הבית בנו על אדמה פלשתינית, ובסבסוד כבד - מהמיסים שלנו); "ההקפאה היא בלתי חוקית" (מול החלטת ממשלה חוקית למהדרין, ומבלי שבית משפט כלשהו פסק אחרת); ו"נחסום כבישים כמו האופנוענים" (ועלינו להמחיש את ההבדל הגדול ביחס הציבור לפקקים - את מי מבינים, וממי נמאס מזמן). עלינו לכתוב ולדבר בלי הפסק נגד מרד המתנחלים. מאוכזבים? אין לי שפן לשלוף מהשרוול. זוכרים? - אין קיצורי דרך.

לכתוב ולדבר נגד מרד המתנחלים - יעזור למאבק נגד המורדים, אך יעזור גם בשיקום השמאל. סבלנות, ראייה לטווח ארוך, אופטימיות, נחישות, וחריצות.