בעיתון אין כל חדש

זוהי רשומה של אורי אלוני (פרטים בתחתית) המתארחת בבלוג של יאיר דקל:

הפאניקה המאפיינת בעשור האחרון את העיתונות המודפסת - מובנת לכל מי שעיניו בראשו ולכל מי שעוקב אחר התהפוכות המכוננות המתרחשות בעידן התקשורת שבו אנו חיים.

כבר לפני חצי יובל ויותר, טבע מישהו את האמרה החכמה והכל-כך נכונה: "אין דבר יותר ישן, מהעיתון של היום". שכן כבר אז, לפני עשרות שנים, הייתה התובנה, שידיעות שמודפסות בעיתון הבוקר, שייכות למעשה לשעות הלילה של היום הקודם, והבוקר החדש כבר הביא עמו שפע של ידיעות חדשות.

בעידן התקשורת הדיגיטלית, האינטרנטית, הגלובלית - התעצמה אמרה זו באופן טוטאלי, והפכה את העיתונות המודפסת - בעיקר היומית - ליצור אנכרוניסטי, שההצדקה לקיומו הולכת ופוחתת במהירות. כאשר כל מהדורת חדשות משודרת מביאה את החדשות האחרונות לאותה שעה, כאשר כל כניסה לאינטרנט, מביאה את החדשות הנכונות לאותה דקה - מה יש לעיתונות המודפסת להציע בתחום החדשות? שום דבר.

מה שעדיין נותר לעיתונות היומית המודפסת להציע - בהגדרה הכללית - אלה כתבות בשולי החדשות, פרשנות, סיפורי צבע, ניתוחים אנאליטיים וכדומה. לא שום דבר שנובע מהשורש ח-ד-ש. השבועוֹנוּת המודפסת עדיין יכולה להרחיב או להתמקד בנושאים מסוימים (נשים, ספורט, בריאות), אבל גם לה וגם לעיתונות החודשית - יש היום חיים קשים, כי את כל החומרים שהן מציעות ניתן למצוא ברחבי האינטרנט, ובחינם.

כמובן, קיימת הסוגיה המטרידה של אמינות המידע באינטרנט. מידע, שמפורסם על-ידי אנשים, שרבים מהם אינם מוכרים לנו כלל, שאין להם כתובת פיזית, שאין להם כל התחייבות לאמינות ולאתיקה מקצועית. ועוד לא אמרנו מילה על מתחזים ואינטרסנטים, חולי נפש ועבריינים - שהאינטרנט משמש להם כר מחיה פורה. אולם, למרות כל זאת, אנו לומדים מהר כיצד לבור את המוץ מהתבן וכיצד ומהיכן ללקט מהאינטרנט חומרי-ידע דרושים לנו, שפעם היינו נאלצים ללקטם בעבודה מפרכת מתוך עשרות ספרים ובעשרות שעות ישיבה בספריות.

לכן, העיתונות היומית המודפסת בבעיה. ולא רק בארץ. כמו תופעות רבות אחרות בעידן התקשורת - גם זו תופעה גלובלית, כפי שחז"ל אמרו כשחזו את הגלובליזציה: סדנא דארעא חד הוא (דהיינו: לכל העולם יש בסיס משותף. התנהגות בני האדם דומה בכל מקום).

בארץ, נוסף למלחמת הקיום הכלכלי של היומונים, קיים הנופך הלוקאלי של מלחמת הארץ/מעריב/ידיעות אחרונות (אחרי שכל היומונים האחרים נסגרו). בעוד הארץ שמר תמיד על מעמדו כ"עתון לאנשים חושבים", ידיעות אחרונות ומעריב פנו תמיד אל המכנה המשותף הרחב יותר, של "עמך". בשדה הקרב הזה הופיעו לאחרונה גייסות חדשים הלוחמים על טריטוריה והשפעה משלהם - בדמות החינמונים. עיתוני תחנות הרכבת והסופרמרקט.

ובמלחמה, כמו במלחמה, אין בוחלים באמצעים ובוחרים בכלי הנשק המתאימים. את התוצאה ניתן לראות בצורה הבולטת ביותר ב"עיתון של המדינה", החוגג בימים אלה 70 שנה ל"קיומו הלאומי". אם לא חשתם בזאת בעצמכם - אתם מוזמנים לבדוק. מזה כמה חודשים, העמוד הראשון של ידיעות אחרונות אינו מכיל אפילו שורת טקסט אחת של חדשות. בדרך כלל הוא מחולק בין שלוש תמונות צהובות וכותרות, שמפנות את הקורא לטקסט צהוב בעמודים הפנימיים.

למשל, תמונת ה"חדשות" המרכזית בעמוד השער של ידיעות אחרונות לפני כעשרה ימים, הראתה... כלב אימתני. הסיפור בהפניה לעמוד פנימי: חסיד חב"ד מלמד את הכלב, שנמכר על-ידי גורם ישראלי למשטרת ניו-יורק - להבין פקודות עבריות במבטא אמריקני. 100 איש שנשרפו חיים ברוסיה 24 שעות קודם לכן - זכו רק לידיעה קטנה במסגרת, בתחתית עמוד עשר.

אכן פני העיתונות - כפני הכלב.