|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
להכיר ולומר תודה - לא בושה
|
הכרת הטוב היא מידה רצויה המהווה התנהגות אצילית האמורה להיות מיושמת "הלכה למעשה" אצל כל אדם אשר "צלם אלוהים" עליו
|
פרשת השבוע, פרשת "וארא", שהיא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בספר שמות, כוללת קכ"א פסוקים. אין בה איזכור מצוותי והיא המשכה הישיר של פרשת שמות שקדמה לה ואשר בה קראנו על הבטחת ה' למשה רבנו ע"ה לגאול את "המיעוט היהודי" מן העריצות והרודנות של האימפריה המצרית. בעקבות זאת, משה (ובני ביתו) חוזר למצרים כדי למלא את שליחותו של השם יתברך. ולא רק שפרעה הרשע לא משלח את עם ישראל מארצו, אלא, אדרבה, הוא מקשיח את ליבו, כמו גם, את שיעבודם הקשה והנורא של עם ישראל. מפרשה זו ואילך, אנו נקרא על "ניצוץ הגאולה" אשר זרח בשמי מצרים, ניצוץ שהתחיל בשבע המכות המצוינות בפרשתנו ומסתיים לאחר שלוש המכות הנוספות המצוינות בפרשת השבוע הבא, פרשת בא. משה רבנו, בעיקר, מתבקש לבצע את השליחות, כמו גם להיות "המוציא לאור" והמבצע "הלכה למעשה" את "עשר מכות מצרים" כשאהרון אחיו מתמנה להיות "העזר שכנגד" כעדותה של התורה: "ויאמר אלוהים אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". המכות מתוארות בתורה (כמעט) באופן מלא ואת תגובות מצרים מן הצד הנגדי.
אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות משה מצווה על-ידי הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה מכך, כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הוא הטיל עליו מלכתחילה?!
תשובתנו החד-משמעית היא ובהסתמך על דברי קודשם של חז"ל, שמכאן אנו למדים על מידת הכרת הטוב/הטובה שהקב"ה מלמדנו באמצעות מניעת משה רבנו לבצע את המכות ו"גלגולן לפתחו של אהרון". וזאת משום היותן קשורות במים ובעפר ש"עזרו" למשה טרם היותו למנהיג ולגואל העם. העפר שימש כ"מקום מחבוא ומסתור" לגופת המצרי שמשה הרגו וטמנו בעפר שימשו כ"מקום מחבוא והגנה" על משה ממש כשאמו הסתירתו לאחר לידתו ואחותו עמדה והשגיחה "מרחוק לדיעה מה ייעשה בו". אמירת תודה/הכרת הטובה היא מידה רצויה והיא אנטיתזה למידה המגונה הידועה: "כפיות טובה" או כפי שחז"ל כינו זאת בכמה דוכתי "כפירות בטובה". התנהגות במידת הכרת הטוב היא התנהגות אצילית האמורה להיות מיושמת "הלכה למעשה" אצל כל אדם אשר "צלם אלוהים" עליו. כל אדם אמור לסגל ולנכס לעצמו מידה חשובה זו והיא עומדת בניגוד מוחלט לצורת התנהגותו של "אדם הראשון" שעליו אמרו חז"ל: "שכפר בטובה" בכך שאמר "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", כמו גם בניגוד לצורת התנהגותם של עם ישראל שעליהם אמרו חז"ל "שכפרו בטובה" בכך שאמרו על המן שהם עצמם אכלו בדרך נס במשך 40 שנות נדודים בסיני: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
אין כל ספק, שדפוס התנהגות זה לא רק יהא מכוון כלפי יצורי אנוש, אלא יהא מופנה אף כלפי עולם הצומח והדומם בבחינת: "בור ששתית מים ממנו אל תזרוק בו אבן" [במדבר רבה כ"ב] והסיפור הבא מלמדנו עד כמה חשוב להודות למי שהיטיב עימך, כדלקמן:
הרה"ג ר' ישראל גוסטמן זצ"ל, "אוד מוצל" מאש כבשני השואה האיומה שפקדה את בית ישראל לפני מספר עשורים, הקים בירושלים את ישיבת "נצח ישראל" לאחר שעלה לארץ. וכל בוקר, לאחר תפילת שחרית, היה נוהג בעצמו להשקות את השיחים והצמחים שבחצר הישיבה. כשנשאל על-ידי תלמידיו לפשר הדבר, ענה ואמר להם: "בניסי ניסים ניצלתי מן התופת הנאצית. בסיעתא דשמיא הצלחתי לקפוץ (מהרכבת שדהרה אל מחנות המוות) ולמצוא מסתור למשך מספר ימים בתוך שיחים וצמחים גדולים שהיו בצידי הדרך ובכך שאני בעצמי משקה את השיחים והצמחים, אני מביע את תודתי העמוקה למי שבזכותם ניצלתי".
|
| תאריך:
|
15/01/2010
|
|
|
עודכן:
|
15/01/2010
|
|
ד"ר מוטי גולן
|
|
להכיר ולומר תודה - לא בושה
|
|
לאחר ההתייחסות לרוע הלב ולחוסר ההתחשבות בסובבים אותנו (ראה מאמרים קודמים משמאל), נתייחס לנאיביות הנראית אצל רבים מדיירי הבית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשת השבוע שלנו, וָאֵרָא, מסופר על שבע המכות הראשונות מבין עשר מכות מצרים, שבסופן הם נאלצו לשלח את בני ישראל לחופשי. לכאורה, מדובר בתיאור של אירועים היסטוריים כדי שנדע מה היה התהליך שבסופו יצאנו ממצרים, אבל בפרשה יש כמה עניינים, ובעיקר דגשים, שאינם מתיישבים עם האפשרות שמדובר בסיפור היסטורי גרידא. הנה למשל פתיחת הפרשה (שמות ו'): [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. איך זה קשור לאירועים ההיסטוריים המסופרים בפרשה? לכאורה לא קשור.
|
|
|
|
|
בישראל, המצויה זה מכבר במשבר ערכי עמוק, הולכת וגוברת הכמיהה אחר איים מנותקים, במידה זו או אחרת, מן המציאות המנוכרת שבה אנו חיים. זהו תור הזהב לצמיחתם של גורואים למיניהם, של מנהיגי-כתות, מורים רוחניים ומנהלי-סדנאות פסיכולוגיות. אלה הרי פורחים כפטריות אחר הגשם על-רקע המצוקה הנוראה, מנצלים אותה עד תום, וגם יודעים להציע פתרונות שווים לכל נפש שמשוועת לצאת ממנה מהר ככל האפשר. מה שצריך זה רק לשמוע בקולם ולקבל את תורתם, בלא לסטות ימינה או שמאלה. העובדה שלפתרונות שלהם יש ביקוש המוני כל-כך - מאפשרת להם לשלוט היטב בשטח, שלטון ללא מצרים, ואוי למי שרק יעז להמרות את פיהם.
|
|
|
|
|
ליו"ר הכנסת יש פתרון מקורי לבעיית היעדרותם של חברי הבית מישיבות המליאה בימי שלישי: לבטל אותן. כך הם יוכלו, טוען ראובן ריבלין, להתרכז בעבודת הוועדות ותימנע הפארסה של מליאה ריקה.
|
|
|
|
|
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
