שרהל'ה, מוטי ו'הידיעות'

שמתם לב לחשיפה של ידיעות אחרונות ביום שישי האחרון? נו, איך לא... בטח ששמתם לב.

העיתון קיבל קרדיט בכל ערוצי החדשות שעטו כמוצאי שלל-רב על התביעה המנוסחת בקפדנות של מנהלת משק הבית של משפחת נתניהו בעבר. הנה, העיתונאי יואב יצחק, מגלה לנו איך הכתבה הזו בושלה על-ידי העיתון שכמה לאיזה סקופ מדמם אחרי שמסע הפרסום העצמי נכשל, כנראה, לנוכח עיניו המאוכזבות של ציבור הקוראים, ולנוכח עיניהם המשתאות של מובילי ידיעות אחרונות שהדומיננטיות בענף התקשורת הולכת אט-אט ומתפוגגת לנגד עיניהם הכלות.

אני לא אומרת ששרה נתניהו יודעת איך להתנהג עם הכפופים לה, או שאינה אוהבת את השררה, המעמד, הכבוד. מצד שני, איפה הייתה אותה תובעת, ליליאן, עד היום? והאם הדרישה של שרה, אם היתה, לקרוא לה 'גברת' משמשת עילה לתביעה משפטית? או הטלפון הלילי, המטריד והמעצבן ככל שיהיה?

החיבור של כתב התביעה הצהוב, עם האכסניה שפרסמה אותו, היו לי די ברורים מלכתחילה, והנה בא יואב יצחק ומאושש את חשדותיי.

דווקא התביעה של מוטי גילת נגד ידיעות אחרונות, שבה הוא תובע את העיתון בעיקר משום שסירב לפרסם תחקירים שלו על אישים מצמרת הממשל, חושפת, במידה רבה, את דרך ההתנהלות של העיתון.

רביב דרוקר פרסם, בבלוג שלו, קטעים מהתצהיר שהוגש לבית המשפט על-ידי גילת.

לסל ה'שיקולים העיתונאיים' כביכול שהוא מפעיל, רוקחים את הקשרים האישיים, את אנשי שלומנו שאסור לפגוע בהם, ואת השיקולים הכלכליים שבגללם צריך מדי פעם להקריב עוד קורבן למולך.

הפעם, שרה נתניהו. טרף קל. היא לא ראש הממשלה. היא רק 'אשתו של' שכבר בעבר נחשפו פרטים מביכים על התנהגותה.

ומעל הכל, זה הכי 'האח הגדול' שאפשר, ועוד על מה שקורה בבית של ראש הממשלה... יו!