האזרח הישראלי באשר הוא לא נהנה כאן מזכויות יתר מול חובותיו הגדולות, בהן הוא עומד בכבוד (שירות צבאי, מילואים, מיסים מכל סוג וכולי). אם האזרח זקן, הוא יכול לשכוח מכבוד והדר. הוא מקבל יחס של חסר זכויות כמו אחד שלא עבד כל חייו ושילם מס ביטוח לאומי, מס בריאות ומיסי קופת חולים, ומה לא. הוא צריך להוכיח שהוא זקן, חולה, עיוור, חירש, דמנטי, חסר פרוטה, חסר עזרה, ערירי, רעב, יוצא שואה ושאר מצבים הנלווים לחייו של אדם לא צעיר, ואשר בכל המדינות הנאורות זוכה בזכויות ובתמיכה להן הוא זכאי וראוי, בלי השפלות ותחנונים.
|
כאשר נזקקים, חלילה, לביטוח לאומי
|
|
|
יש להוכיח מחדש כל פעם נכות, או כל מחלה בלתי ניתנת לריפוי, לעמוד "למבחן" כדי שהמדינה לא תשלם סתם כסף לאזרח. אם אתה עיוור - תוכיח שוב, אם יש לך אלצהיימר - אולי הבראת... | |
|
|
|
לאחרונה, חשה חנה כי הפרוטזה שלה (שהוחלפה מדי ארבע שנים במהלך ארבעים השנים האחרונות) לא מתאימה ותפקודה - ההליכה והעמידה על הבמה - נעשו בלתי-אפשריים. היא התקשרה לפקידת הביטוח הלאומי המטפלת בנושא וזו הודיעה לה שלא מגיעה לה פרוטזה כי קיבלה חדשה רק לפני כשנתיים. היא הציעה לחנה לפנות עם טופס 17 לאחד מבתי החולים לוועדה שתקבע אם היא זקוקה בכלל לתותבת חדשה. במילים אחרות, המדינה סבורה שהיא מרמה, שאולי צמחה לה רגל חדשה, או שהיא רוצה לעשוק את המדינה ודורשת ברוב חוצפתה פרוטזה חדשה. פקידי הביטוח הלאומי הסבירו כי מעתה, עליה להוכיח כל פעם מחדש כי היא זקוקה לפרוטזה ולקבל על כך אישור. הבנתם? יש להוכיח מחדש כל פעם נכות, או כל מחלה בלתי ניתנת לריפוי, לעמוד "למבחן" כדי שהמדינה לא תשלם סתם כסף לאזרח. אם אתה עיוור - תוכיח שוב, אם יש לך אלצהיימר - אולי הבראת, וכך הלאה רשימה מקאברית והתעללות איומה באזרחים חלשים. אחרי שאנשים טובים עזרו לחנה מרון לקבל פרוטזה חדשה תוך השפלות שלא יאומנו, חשבתי על חנה כהן או על כל אישה וגבר בעלי שמות דומים שאין להם "פרוטקציה", או אנשים שיגנו עליהם מפני ההתעללות המדינה.
|
|
בגיל שמונים זכאי כל אזרח ישראלי להעלאה מסוימת בסכום (הזעום להחריד) של דמי ביטוח הזיקנה שהוא מקבל. רוב האנשים אינם יודעים על זכאות זו. הביטוח הלאומי לא שולח(!) למבוטחיו בני השמונים העלאה זו, אלא אם כן הם שולחים מכתב בקשה | |
|
|
|
הרבה נשים וגברים מבוגרים שאינם מפורסמים כמו מרון, שאין מי שירים טלפון למענם וידאג לתקן את העוולות הנעשות כלפיהם, עוברים מסכת ייסורים כאשר עליהם לקבל אישור לזכאותם מהביטוח הלאומי. משרד זה, בחסות משרד העבודה והרווחה, מעסיק עובדים המקבלים הוראות לתת מה שפחות ולהעלים מידע ממבוגרים על זכויותיהם הכספיות והאחרות! מי שהולך למשרדי הביטוח הלאומי להיפגש עם פקידי המוסד חוזר במצב טראומתי. איך אני יודעת? לפי ים הדוגמאות של המשפחות שאני מכירה הנלחמות בטחנות רוח בעבור זקני-המשפחה. ברוב המקרים, מתפקדים עובדי הביטוח הלאומי על תקן רובוטים, בהתחמקויות ובאי-רצון לספק את הצרכים החוקיים או להתייחס למקרים השונים. למבקר במשרדי הביטוח הלאומי מובטח שיתייחסו אליו כאל גנב בפוטנציה, כמי שבא לגזול מהמדינה כספים או הטבות שאינו ראוי להם. כל אחד מספר על תחושת השפלה ועלבון. אבא של חברתי קיבל אישור בגיל 90 שהוא סובל מדמנציה (שיטיון) - מחלת זיקנה שכיחה בה האדם מאבד חלק מהזיכרון ואת רוב כושר ההתמצאות. אדם כזה זקוק להשגחה ולטיפול בכל שעות היום. לאחר שאישרו לו מטפלת סיעודית יומית, קיבל מכתב מקופת חולים (אחת מתוך האחרות) שמקבלת דמי ביטוח מכל חבר קופה המשלם כל חייו למען תחלואי הזיקנה העתידיים שלו וגם ממדינת ישראל - שצריך לבוא לבדוק בעניין הדמנציה. ה"בודק" קבע שהאב "כבר בסדר" ואי לכך לא ראוי למטפלת יומית. אחרי תלאות של המשפחה ופניות אינספור, בא בודק נוסף שהודיע כי הייתה טעות וכי האב באמת דמנטי וצריך מטפלת יומית וכולי וכולי. התברר לי לאחרונה כי בגיל שמונים זכאי כל אזרח ישראלי להעלאה מסוימת בסכום (הזעום להחריד) של דמי ביטוח הזיקנה שהוא מקבל. רוב האנשים אינם יודעים על זכאות זו. הביטוח הלאומי לא שולח(!) למבוטחיו בני השמונים העלאה זו, אלא אם כן הם שולחים מכתב בקשה. במילים אחרות: המדינה מעלימה את הזכות הזו מאזרחיה. אולי הם לא יידעו. כך המדינה "חוסכת את הכסף", כנראה עבור משכורות הבכירים במוסדות הממשלתיים הרלוונטיים. סדום ועמורה כבר אמרנו?
|
|