להקדמה זו נדרשתי כדי לספר את כאבו של כפר סאויע מדרום לשכם, שחלקו נמצא על-פי הסכמי אוסלו בשטח B וחלקו בשטח C. במהלכם של תהליכי הבנייה האיטיים מצאו עצמם לפתע חלק מתושבי הכפר, כשהם אינם בונים את בתיהם על אדמת הכפר, בו נולדו אבותיהם, בו הם חיים שנים רבות. למעשה, חלקם מצאו עצמם בונים בשטח שבאחריות המִנְהַל הישראלי, המפקח על הבנייה בשטח C.
הסכם - שביקש להניח נדבכים לפיוס בין עמים בדרך להקמת שתי מדינות לשני עמים מדממים ממלחמות אין ספור - הפך בכפר אחד בשומרון לסיוט לתושביו. חלק אחד של הכפר נתון יום-יום לאימת הבולדוזר העלול לפקוד את בתיו.
אדם - שבזיעתו השקיע באדמתו את כל משאביו הכספיים כדי להעמיד לו ארבע קירות - עלול לפתע למצוא עצמו ברחוב, כי הוא החל לבנות בית, שבנורבגיה המושלגת והרחוקה קבעו שחור על גבי לבן, שהוא ממוקם בשטח C.
מצערת ומכאיבה העובדה, שבפני עמותה של
מתנחלים בשם "רגבים" נפתחות כל הדלתות של המנהל האזרחי בשומרון. ואילו לתושבי סאויע ננעלת כל אפשרות להביע את מצוקת הקיום והדיור. העמותה היא למעשה בת-בית במועצת התכנון העליונה וועדת המנהל לפיקוח בשומרון, ששולחת עשרות מכתבים לתושבים, המוצאים עצמם מופקרים לאימת הנישול מבתיהם.
עמותת רגבים הייתה גם מעורבת בתביעה המשפטית נגד בית הספר האקולוגי - מבנה עשוי בוץ - שנבנה על-ידי צעירי שבט הג'האלין בתמיכת שוחרי שלום מאיטליה. תביעה שהיא כולה חמדנות של קרקע להרחבת כפר אדומים.
מצערת ומכאיבה עוד יותר העובדה, שמערכות משפטיות נותנות ידיהן לאפשרות שתושב בכפר יכול למצוא את כל מה שבנה בחייו נרמס על-ידי שרשראות הבולדוזרים.
שאלת השאלות רעייתי ואני אירחנו בשבוע שעבר בביתנו אחד מתושבי הכפר, אב לשני ילדים קטנים, המפרנס בקושי את משפחתו מעבודות מזדמנות בישראל, וזאת כאשר הוא מצליח לקבל היתר לעבוד.
יציאה לעבודה כרוכה ביציאה ממבואות שכם בארבע בבוקר. נסיעה לא קצרה למחסום אייל, ושם עמידה בתור במחסום שנמשכת לעתים שעתיים עד שהוא מגיע לשער היציאה, ורק אז עולה על רכב שאוספו למקום העבודה. את אותו מסע מייגע הוא חייב לעבור בדרכו חזרה למשפחתו בכפר בשעות הערב המאוחרות.
הסבנו בביתנו לארוחת צהריים יחד עם אורחנו מסעויא. האורח הראה לנו את התמונה של הבית, שנבנה במשך למעלה מעשר שנים. בית שכל יום עלול להיהרס.
אני מוצא לנכון להעלות בפני קוראיי לא רק את הכאב האישי של בן שיחנו, אלא יותר מכל את השאלה הנוקבת שהוא העלה בפנינו, ולמעשה לא הייתה לנו תשובה. בן שיחנו העלה בכאב את השאלה:
איך זה קורה שראש ממשלה בישראל מכריז בבר-אילן הכרזה היסטורית בדבר קבלת הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, ויחד עם זאת המערכת השלטונית - שהוא עומד בראשה בגיבוי מערכות המשפט - מוציאה צווי הריסה לבתים בכפר הממוקם בפאתי שכם, וזאת כהיענות לתביעה של ארגון בעל עניין בשם "רגבים"? קשה לקבל ולהבין את עוצמת הפער בין גבהי מלל הסרק של הכרזה בדבר שתי מדינות לשני עמים מצד אחד, ובין מציאות של הרס חיי אנשים החיים בפאתי שכם מצד שני.
לגבי בן שיחנו - האמירה בדבר הכרה בפתרון של שתי מדינות מפי ראש הממשלה נשמעת בבחינת אמירה שמימית שנחתה מכוכב לכת אחר. כי אם במציאות מרחפת סכנה של הרס בתים רבים בכפר בפאתי שכם, היכן בדיוק רואה ראש הממשלה את המרחב בו עתידה לקום המדינה הפלשתינית?
פורענות ואימה צווי ההריסה בכפר סעויא, כמו פינוי תושבים משכונת שייח' ג'ראח, אינם מתיישבים עם הכרזה המכירה בקיום שתי מדינות זו לצד זו. צווי ההריסה של בתי כפריים קשי-יום ופינוי תושבים מבתיהם הם בבחינת צווי קריאה להמשך מעגלי הפורענות והאימה.
