חזון נתניהו - כן, אבל...

אי-אפשר לומר ש"נאום ההתחברות" שנשא ראש הממשלה בסיכום כינוס הרצליה האחרון היה 'דבר בעתו', מפני שנאום כזה צריך היה להינשא כבר לפני עשרות שנים. כמובן, טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

גם אי-אפשר להפריז בחשיבות הדברים שהשמיע. "עם שאינו יודע את עברו", ציטט נתניהו את יגאל אלון - "ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל". הצניחה התלולה ב'רייטינג' של ישראל, בארץ ובעולם, מאשרת את הדברים. ישראל אכן אפופה ערפל של אי-נחת ואי-ודאות. מקורו, בעיקר בכך שרק מעטים זוכרים עדיין 'מה הקטע עם ישראל?' למה דווקא כאן? למה על-חשבון הפלשתינים? למה בכלל?

בשונה ממרבית מדינות העולם, ישראל היא מדינה מבוססת רעיון - הרעיון הציוני; קרי, סיום פרק הגלות בחייו של העם היהודי ושיבתו לחיות כעם חופשי במולדתו ההיסטורית, ציון. הרעיון הציוני הוא שהביא לכאן מיליוני יהודים והוא שהקנה לישראל את הכרת העולם בצדקתה. בלעדי הרעיון הציוני אין לישראל תכלית, אין לה הצדקה ואין לה תוחלת.

אבל עם חלוף השנים נטשה ישראל את הרעיון הציוני. במקום ה"ציונות", המחייבת שלילת הגלות, הועמד במרכז הנרטיב שלנו "זכר השואה". אבל "זכר השואה" אינו סיבה מספקת לחיות דווקא בישראל אם שוללים את 'שלילת הגלות'.

חיזוק קשה של אבני היסוד

ב"נאום ההתחברות" ביקש נתניהו להזכיר שאין בגרעין האירני משום איום אם יהודים לא ירצו לחיות כאן. ובנינו, הנעשים שכלתניים יותר מדור לדור, וגם ניידים יותר, לא ירצו לחיות דווקא כאן אם אין הבדל בין היות יהודי בתל אביב לבין היות יהודי בלוס אנג'לס. לפני הכל, זעק למעשה נתניהו, בואו נמהר לחזק את אבני היסוד הרעיוניות, שעליהן מוצב כאן הכל, מפני שאלה הולכות ומתרופפות והמבנה כולו מאיים לקרוס. בואו נזכיר לעצמנו 'מה הקטע עם ישראל'. בואו נזכיר לעולם שאנחנו ממשיכיה ומחדשיה של התרבות היהודית-עברית שנוצרה כאן לפני אלפי שנים, הרבה לפני שהופיעו הנצרות והאיסלאם. בואו נזכיר לעולם ולעצמנו מה אנחנו עושים כאן ומדוע.

אלא שהמכשירים שמציע ראש ממשלה לשם כך הם טובים, אך יש טובים מהם. אין למשל דרך להבטיח שההדרכות ב"מסלול הארכיאולוגי" ו"מסלול החוויה הישראלית", שהזכיר נתניהו, יעבירו מסר אחיד. הלא לכל מורה הידע והרקע שלה; ולכל מדריך תיירים הזווית הפוליטית שלו, ואין שום סיכוי שיסופר אותו סיפור ויועבר אותו מסר, וכדי שיתגבש כאן מחדש נרטיב ישראלי הוא חייב להיות עקבי ואחיד.

אבל אפילו יהיו ההדרכות וההסברים מושלמים כולם, הלא שום ישראלי - שלא לדבר על תיירים - לא עומד להקדיש את חייו כדי לבקר בכל הנקודות, שרק במצטבר הביקורים בהן מקנים הכרה והבנה של הנרטיב הישראלי.

סיפור הציונות צריך להיות יעיל ומשכנע

כשסיים נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, את ביקורו ביד ושם, אמר: "אינני אותו אדם שהייתי לפני שעתיים". זהו סוג החוויה שישראל צריכה ליצור עבור בניה ועבור המבקרים בה. חוויה קצרה, אבל עזה ומטלטלת. כמו שגרמו בשעתם הצפיות ב"אקסודוס" או ב"רשימת שינדלר"; כמו ביקור ב"יד ושם".

כלי אפקטיבי ביותר להציג באמצעותו נרטיב הוא 'מרכז מבקרים'. ליהודי ארה"ב הלא-אורתודוכסיים יש מרכז כזה בניו-יורק. הוא נקרא "המוזיאון למורשה יהודית". באמצעותו מסבירה יהדות ארה"ב מה פשר היות יהודי (לא אורתודוכסי) בארה"ב. או, להבדיל, חברת בטר-פלייס המבקשת לשכנע את העולם בצדקת הקונספט שלה למכוניות מונעות חשמל. החברה הקימה מרכז-מבקרים שיחשוף מקבלי החלטות, עיתונאים, אנשי ענף הרכב וסתם עמך, לכל מה שבטר-פלייס רוצה לספר על עצמה כדי לזכות באהדה ובתמיכה.

למעשה, גם ישראל משתמשת במרכז מבקרים - "יד ושם". אלא שבאמצעותו היא מספרת רק קטע - חשוב, אבל קטן - מן הנרטיב שלה.

כדי לספר את סיפורה המלא - מאברהם אבינו ועד 'עופרת יצוקה' - בצורה אפקטיבית ומשכנעת, על ישראל להקים 'מרכז מבקרים לאומי' - 'מוזיאון לאומי', אם תרצו - מודרני, משוכלל, חווייתי, מרתק ומשכנע. אתר שגם אחרי הביקור בו יאמר המבקר "אינני אותו אדם שהייתי לפני שעתיים". והוא יאמר זאת מפני שיגלה שראשיתה של ישראל אינה ב-1948; ומשום שיבין לראשונה, כי ישראל היא קַמבֶּק מדהים, שעושה ציוויליזציה עתיקה המהווה את תשתיתה של כל תרבות המערב, קמבק שלא היה כמותו בתולדות האנושות; ומשום שיוסבר ויומחש לו שרק בישראל אפשר להגשים את היהדות כפי שהציונות מבינה ומפרשת אותה.

עמותת "שיבה" - הבלתי מפלגתית בעליל - הוקמה על-מנת לקדם הקמת מוזיאון לאומי כזה. מידע נוסף על היוזמה מצוי בכתובת האינטרנט: "שיבה".