לא הנעל והפרקליט דירדרו את מעמד מערכת המשפט

רק הודות לדרישתו של השופט אדמונד לוי, לדחות את ההכרעה, כדי להעניק ארכה לממשלה להכניס שינויים בחוק, נמנע ברגע האחרון בג"צ מלשלול זכותה של הכנסת לחוקק את חוק האזרחות.

אילו התקבלה העתירה הייתה מדינת ישראל הופכת ליחידה בעולם, שמאפשרת הצפתה באזרחי מדינות אויב, שמטרתם המוצהרת היא חיסול האתוס המכונן של אותה מדינה. אין שום מדינה בעולם המקנה לטרוריסטים מהטליבאן זכות בג"צית להגר לתוכה בתירוץ של איחוד משפחות. רק כאן, בדמוקרטיה המתאבדת, שבג"צה שבוי באסכולה רדיקלית של שיח הזכויות, כמעט הפכה זכות איחוד המשפחות לזכות יסוד חוקתית ובלתי מוגבלת, וכמעט התאפשר האבסורד של מתן זכות הגירה סיטונית ובלתי מוגבלת לתוכה של אזרחי יישות אויב.

מחריד לחשוב מה היה קורה אילו ליהודה המכבי, שכונן את ממלכת יהודה בארץ ישראל, בשנת 164 לפנה"ס, היה בג"צ; ואילו נכבלו ידיו של וינסטון צ'רצ'יל, אדריכל הניצחון על השטן הנאצי, באיזשהו בג"צ בריטי; ואם חלילה היה נושפת בעורפו של אדריכל המדינה דוד בן-גוריון בשנת 1948 מערכת כזו או אחרת.

לחשוב ולהצטמרר.

זוהי עובדה: יש לו, לבית המשפט, אג'נדה משלו. היא נר לרגליו. ולמרבה הצער לא תמיד זוכרת האג'נדה הזו שהיא שוכנת במדינת היהודים, מוקפת בידי אויבים המייחלים להשמדתה הפיסית, להשלים את מלאכתו של הצורר הנאצי. לפעמים האג'נדה הזו מתאימה מאוד לשוויצריה. הרי הנשיא לשעבר של העליון אהרן ברק (מר "הכל שפיט"), נימק התנגדותו לצרף לחבורת בעלי הדם הכחול את פרופ' רות גביזון, בכך שתפיסת עולמה שונה משלו ומשל רוב עמיתיו בעליון. "הרי יש לה אג'נדה", התאונן ברק, ובעצם אמר: האג'נדה שלה שונה מזו שלנו ולכן אינה מתאימה.

מערכת המשפט הישראלית רכשה ביושר את ההידרדרות במידת אמון הציבור בה. איזה אמון אפשר לתת במערכת התובעת לאטום את בית יהונתן בירושלים, בו מתגוררים יהודים, בטענה שמדובר בבנייה בלתי חוקית, ואינה אוטמת את שאר המבנים הבלתי חוקיים באותה שכונה? איזה אמון אפשר לתת במערכת המורה על הריסת שכונת היובל בעופרה ובכלל זה ביתו של גיבור ישראל רועי קליין הי"ד, רק בגלל ששר הביטחון נמנע מסיבות פוליטיות מובהקות לחתום על תוכנית המתאר של היישוב, ומתעלמת מבנייה פראית של פלשתינים, על בסיס הבנתם כי מבחינתם לית דין ולית דיין? אין כאן אפילו ניסיון ליצור מראית עין של שוויון.

קשה כמובן למנות במסגרת מצומצמת זו את שאר חוליי המערכת, ההולכת ומשתלטת מבלי שהוסמכה לכך ותחת סיסמת האקטיביזם השיפוטי "הכל שפיט", על הדמוקרטיה הישראלית, תוך כדי היפוך עיקר לטפל וטפל לעיקר: במקום לבסס כאן את חזון המדינה היהודית עם מערכת משפט שתשרת את יעדיה הלגיטימיים, קמה מערכת משפט שחותרת להכתיב כאן כינונה של מדינת כל אזרחיה.

רק באחרונה נענה הבג"צ לעתירת התנועה לזכויות האזרח הערבי, והורה לפתוח את כביש 443, שבו נרצחו שבעה יהודים בידי טרוריסטים פלשתינים, גם לתנועת רכב פלשתיני; בעוד שעתירה דומה שהוגשה לבג"צ לפני כחצי שנה בידי יהודים תושבי יו"ש, לאפשר נסיעה של רכב יהודי בכביש המקשר בין גוש טלמונים-דולב לכביש 443, נדחתה על-ידי אותו בג"צ.

[ראה בנושא: "הזכות לחיים" מול "הזכות לזכויות"]

הגדיל לעשות הבג"צ כשכמעט הפך את זכות השיבה – חלומם הגדול של הפלשתינים – לבת חסותו, ואלמלא קם ברגע האחרון ממש צדיק אחד, היינו מתעוררים בוקר אחד למדינה חדשה, מדינת כל פלשתיניה, שבה הייתה זכות השיבה מעוגנת בהחלטות בג"צ.

היה זה לאחר שארגון עדאלה, שמטרתו המוצהרת הקמת מדינה דו-לאומית בגבולות הקו הירוק, עתר נגד יוזמת חקיקת חוק האזרחות אשר נועד לבלום שיטפון של מהגרים פלשתינים עוינים לישראל, באמצעות נישואים לבנות זוג ערביות בעלות אזרחות ישראלית. יוזמה זו באה לעולם משהתברר ש-140 אלף פלשתינים כבר היגרו לישראל שבתחומי הקו הירוק במרוצת שנות התשעים, באמצעות נישואים מעורבים, מה שעלול להפוך את ישראל – אפילו זו הקטנה, שבתחומי הקו הירוק - ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית, שתהפוך עם הזמן למדינה פלשתינית רביעית, לצידן של ירדן, עזה והרש"פ.