השעון מתקתק והעיתוי קרב

במקור ראשון מיום 19 בפברואר 2010, הופיעו בעמוד השער שתי חדשות: האחת - כי אמריקה מסכימה לקיומה של פצצה גרעינית באירן, והשנייה - בצמוד לה - כי צה"ל הציג לראשונה מטוס ללא טייס המסוגל להגיע עד אירן.

ויש קשר בין הדברים, כי יותר חשוב ממה שמסכימה ארה"ב - זהו מה שלא יכולה להסכים לו בשום מצב - מדינת ישראל.

ומדינת ישראל מנועה מלהסכים למצב חדש אותו עליה לסכל, בו לכאורה יהיה לאירן נשק גרעיני שמטרת העל שלו היא השמדת מדינת ישראל, בהזדמנות הראשונה שיעלה בדעתו של מנהיג סהרורי כמחמוד אחמדינג'אד לעשות כן.

יכולתה של ישראל מצויה, בין בהשפעה עד כדי אילוץ של ארה"ב והעולם המערבי לבצע את המשימה או לכל הפחות לתמוך בה בביצוע כחול-לבן, ובין בביצוע חיסול הכורים הגרעיניים באירן בכוחות עצמה ועל דעת עצמה.

האלטרנטיבה היא הרבה יותר נוחה לטווח הרגעי, אך עלולה בסיכוי סביר (מעל 1% לגבי השמדת מדינה זה בהחלט ייחשב כסיכוי סביר) לגרום לכך שהדור הבא כבר לא יהיה כאן.

אז יש לדעת שהדור הבא כן יהיה כאן, והמשימה לגבי העיתוי, הדרך, השיטה - מוטלת על כתפיהם של בנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן.

זאת ועוד, זהו תפקידם האלמנטארי והוא יתבצע בכל הרכב פוליטי במדינת ישראל, עם ראש ממשלה ו/או שר ביטחון ו/או שר חוץ כלשהו, מבין חברי הכנסת - אפילו אחמד טיבי כשר ביטחון ייאלץ (בכאב לב?) לתת את הפקודה.

לא מדובר כלל באופציה הניתנת לבחירה, אלא במשימה שיש לבצעה, וכאמור, תוך בחירת עיתוי ותנאים אחרים המתאימים לכך, כאשר ככל שהזמן חולף, הבחירה מצטמצמת והעיתוי קרב.