ככה לא מדברים

העברית הקלוקלת, השגורה תדיר בפינו, כבר הפכה מזמן למכת-מדינה. לאוזנם של קנאי השפה היא צורמת ואף מסבה לה כאב - ממש כמו צליל מזוייף של שיר המושמע בפיו של זמר גרוע.

אחת הרעות החולות כרוכה בשימוש השגוי במלה "כמות". חדשות לבקרים אנו נחשפים בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה ל"כמות" גדולה של אנשים, כאילו המדובר במשקל של "קילו"-אנשים ולא בבני-אנוש, כשצריך לומר: "מספר"-אנשים.

רק מעטים יודעים להבדיל בין "ברירה" ל"אפשרות". ברירה היא תמיד בין שתי אפשרויות, ושתי ברירות הן, בסיכומו של דבר, ארבע אפשרויות. אז לשם מה הניפוח המוגזם? ובאותו עניין: מרבית דוברי העברית עדיין לא למדו להבדיל בין "ביקור" ל"ביקורת"; וכך אנו קוראים ושומעים על בן ש"ביקר את" אמו בבית-החולים, כשהוא, בעצם, "ביקר אצלה". הדעת הרי נותנת שלא היה בכוונתו לבקר אותה, משום שאין לו עליה כל ביקורת.

שיבושים נפוצים

רק מעטים יודעים להבחין בין "מפני" ו"בפני": לא "בפני" שיבה תקום, אלא "מפני". ובאותה מידה אין מבחינים בין "כדי" ל"בכדי": "כדי" היא מלה חלופית למלה "לצורך", ואת "בכדי" מנקדים בכלל בחיריק מתחת ל"דלת", כשהכוונה היא ל"לא לשווא": "לא בכדי".

שיבושים נפוצים מתגלים בהיגוי שגוי: "עורכת"-דין (בפתח מתחת לריש), כאילו המדובר בסתם אורחת, בעוד שהכוונה היא לעורכת-דין (בציירה מתחת לריש); "חלופין", בחיריק מתחת לריש במקום בפתח; "ממטרה", בפתח מתחת למם במקום בחיריק; ובאחרונה התבשרנו, בשוגג, שבית החולים "אסותא" ממוקם עכשיו ברמת "החיל" (כאילו המדובר בחייל בצבא, בעוד שהכוונה היא לרמת "החי"ל" (פתח מתחת לחית וחיריק מתחת ליוד).

לשון אתית

רעה חולה היא השימוש בלשון אתית דווקא כשצריך להתעלם ממנה: במקום "יש היכולת" הם מתעקשים על "יש את" היכולת; "כך או כך" הוא, בעצם, היינו-הך ואינו מבדיל בין אפשרות פלונית לאפשרות אלמונית. אם אכן מבקשים להבדיל בין השתיים, יש לומר: "כך או אחרת".

שיבוש-לשון נפוץ הוא שימוש שגוי בהתייחסות לתאריכים, כמו למשל: שבת, ה-20 "לפברואר", במקום ה-20 "בפברואר"; ומי שמחשב בחשבון "שני שליש" ממספר מסויים אולי צודק מבחינה מתמטית, אבל שוגה מבחינת העברית, שבה יש לומר: "שני שלישים" מאותו מספר.

בימים אלה התפרסמה ידיעה מעציבה על אודות הצבא שמתייצב "כנגד" ההורים השכולים, כשהכוונה הייתה לכך שהוא מתייצב "נגד" אותם הורים, ולא מולם; ובאחד מספרי הדת מצאנו, בשוגג, כי המוסלמים "חגים" מדי שנה את חג הקורבן, כאילו הם חגים מעגל ולא "חוגגים" חג.

ואחרון-אחרון-לא-חביב מתייחס לרכילות עיתונאית על בת-"זוגתו" של חיים רמון. המדובר הוא בביצה שלא נולדה, מכיוון שלא קיימת אחת כזו. הנכון הוא שרעייתו של רמון איננה יותר מ... בת-"זוגו"!