התרחקות ממנהגי הגויים

על פי הרמב"ם, יש להתרחק מעבודה זרה אפילו למראית עין, כלומר, גם כאשר ברור שמעשה מסוים אינו עבודה זרה כלל אלא רק אפשר שיפורש כעבודה זרה - צריך להימנע ממעשה זה. בגישה זו תומך גם הרלב"ג, ומבאר בפרשת תרומה:

• "וראוי שתדע כי ארון העדות היה לפאת מערב, כדי להרחיק מנתינת האלוהות לשמש, כמו שעשו הרבה מהטועים הקודמים שטעו בזה. ולזה היו אחוריהם אל השמש בהשתחוותם אל היכל ה' בבוקר. כי אז לבד היה מקום לטעון שיהיה האלוהות השמש, כי אורו הולך וָאור. בהיפך מה שיהיה העניין בערב. ולזאת הסיבה היו מכוונים שיהיו אחוריהם לשמש בעת שחיטתם תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. וסמכו זה למה שאמר "שניים ליום", רצה לומר לנגד היום, אשר סיבתו השמש. ולזה היה נשחט תמיד של שחר בעזרה בקרן צפונית מערבית, ותמיד של בין הערביים בקרן צפונית מזרחית. ולזאת הסיבה כיוונו גם כן שיהיה המדליק את המערכה בבוקר באופן שיהיו אחוריו לצד מזרח".

הרמב"ם עומד על הפסוק:

• "והלבשת אותם אם אהרון אחיך ואת בניו אתו, ומשחת אותם ומלאת את ידם וקידשת אותם וכיהנו לי" [שמות כח מא].

ומבארו, שמשמעות של "וכיהנו לי" אינה כי ה' זקוק לכהונת בני ישראל, הרי יש בכך ניגוד רעיוני לכל התפישה של האמונה בה'.

הרמב"ם מסביר ב"מורה הנבוכים" בתרגום וביאור של הרב קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק, חלק ג' פרק ל"ב, כי כל העבודה היא לה' בלבד ולא לברואיו, כמנהג עובדי עבודה זרה, וזה על דרך הצמצום כמבואר שם וראה גם "הטעם למצוות בניית המקדש" בפרשת תרומה לעיל.

ועוד אפשר להוסיף, כי קיום המצוות אינו אמור להביא תועלת כלשהי לעושה, אלא יש לקיים את המצוות כלפי ה' אשר ציווה אותן, ולא למטרות המקיים. בקיום המצוות - מתקרב האדם אל ידיעת ה' ולפיכך המקיים מכוון אל ה', "וכיהנו לי" - לא בעבור צורך כלשהו שאני צריך, אלא, כיוונו אלי.