דני שובבני

האחריות העליונה בכל חברה מוטלת על הדירקטוריון. אם הדירקטורים לא ידעו על המתרחש, או אם הם לא ידעו שהבקרות אינן מתפקדות, או אם הם יצרו אווירה בה היו"ר עושה כרצונו - זו בעיה קשה ביותר. הדברים אמורים במיוחד לגבי הדירקטורים החיצוניים. אלא שכל עוד גם הדח"צים מתמנים בהמלצת בעלי השליטה ומקבלים את שכרם מהחברה, הם לא יהיו עצמאיים לגמרי.

נזכיר שהיה פעם בבנק הפועלים דירקטור שהפגין עצמאות מוחלטת, שאל שאלות, הביע ספקות ומתח ביקורת. קראו לו פרופ' אמיר ברנע. הוא אולץ להתפטר.

אם אכן דני דנקנר התערב בהענקת אשראי שלא כדין למקורביו, הוא לא יכול היה לעשות זאת בעצמו. אפילו יו"ר בנק לא חותם אישית על צ'קים והעברות כספים. הוא היה צריך לתת הוראות ושורה של אנשים היו צריכים לבצע אותן. מישהו מהם היה חייב לעצור ולומר: זה לא תקין. אבל נראה שזה לא קרה.

המסקנה היא אחת משתיים: או שהבקרה הפנימית בבנק הפועלים כשלה, או שהיא עצמה עין לנוכח מעורבותו הנטענת של היו"ר. במקרה הראשון, זוהי בקרה רשלנית וחובבנית; במקרה השני - זוהי בקרה שעל גבול השחיתות. בקיצור: מסוג המקרים שצריך לבחור בין טיפשות לבין רשעות.

נפגשתי השבוע עם מנהל הכספים של אחת החברות הגדולות בישראל ושוחחנו ארוכות על הרגולציה, בפרט בשוק ההון. בן-שיחי הזכיר, שפרשות השחיתות והקריסה הגדולות (אנרון, וורלדקום, סאב-פריים, ליהמן ברדרס) אירעו דווקא בארה"ב המפוקחת היטב, ולא באירופה. "אתה יודע למה?", שאל רטורית. "משום שבארה"ב יש המון כללים, ואם אתה מוצא את הדרך לעקוף אותם - אתה לכאורה בסדר. באירופה פשוט אומרים לך שהדוחות הכספיים חייבים לשקף את מצבו של העסק, ומכאן והלאה האחריות היא עליך".

לזה צריך להוסיף עוד גורם חשוב: אכיפה. פסק הדין הסופי בנושא דסק"ש וישקר ניתן כמעט שני עשורים אחרי האירועים; זה חסר משמעות, חסר הרתעה ואפילו חסר צדק. אבל אם מי שינסה להתחכם יידע שהוא ייענש בחומרה ובמהירות, הוא יחשוב לא פעמיים אלא שבע פעמים.

איך כל זה קשור לפרשת דנקנר? קשור מאוד. הבנקים הם המגזר המפוקח ביותר בישראל, עם חקיקה ותקנות ונהלים וחוזרים והנחיות, ומה לא... עשרות על גבי עשרות של מסמכים, אלפי עמודים, כמעט כל שבוע יש משהו חדש. ובכל זאת, על-פי החשד, יו"ר בנק הפועלים הצליח לעקוף את הבקרות הפנימיות והחיצוניות. מה שאומר, שהרגולציה נמצאת הרבה יותר בפרטים והרבה פחות מדי בכללים.

ובכלל, בנק הפועלים הסתבך שוב ושוב בשנים האחרונות: ההפסדים בתיק האג"ח מגובות המשכנתאות, ניסיונות לרכוש בנקים מסוכנים, דיווחים לקויים לציבור, הליך מינוי לקוי של המנכ"ל, מידע-פנים בפועלים שוקי הון, אשראי לעופר גלזר, הקשרים עם קרן ההשקעות RP ועוד. איך כל זה קורה מתחת לאפו של הרגולטור? שאלה מצוינת. התשובה עליה נמצאת בפיסקה הקודמת.

אי-אפשר להתעלם מ"רוח המפקד" שמשרה שרי אריסון על הבנק. ההתנהלות התמוהה שלה במישור האישי, הקולות שהיא שומעת, המסרים השמימיים, ההתעסקות ברוחניות - כל אלו אינם יכולים שלא להשפיע על עסקיה ובראשם בנק הפועלים.

כדאי להזכיר, שלא שרי אריסון קיבלה את היתר בנק ישראל לרכוש את בנק הפועלים, אלא אביה תד - שהקפיד שלא להכניס אותה לעסקים. מעשיה של אריסון בחייה הפרטיים לצד הכשלים המרובים בניהול הבנק, מעלים את השאלה מדוע אין בדיקה תקופתית של בעלי שליטה בבנקים. ובמילים אחרות: מדוע למכונית צריך לעשות טסט כל שנה, אבל שליטה בבנק אפשר למעשה לקבל לכל החיים.

המאבק המתוקשר שניהלה אריסון נגד בנק ישראל בנושא הדחתו של דנקנר, נראה כעת מגוחך עוד יותר מכפי שנראה בזמן אמת. ואילו מינויו של דנקנר ליו"ר אריסון אחזקות, בעלת השליטה בבנק, נראה כעת כהתרסה שעל גבול החוצפה. בינתיים אריסון נותנת גיבוי לדנקנר. נראה מה תעשה אם יתברר שאכן מדובר בפרשה חמורה, אשר פגעה בעסק העיקרי שלה ושמא אפילו בלקוחותיו.