את השנים האחרונות לחייו בילה מנחם בגין, ראש הממשלה הרהוט שהיה לישראל מאז ומעודה, בהסגר מרצון. הוא כלא עצמו בביתו שברחוב צמח בירושלים (היו מי שהשוו, בזדון וברשעות המאפיינים אותנו, את האיש לרחוב וגזרו גזרה שווה בין השניים). שם, באפלולית האפרורית של ביתו, מאחורי תריסים מוגפים, ישב, חלש וחיוור, ספון וחבוש בבדידותו המייסרת. עד היום מהדהדות מלות הפרידה שלו מהחיים הציבוריים - "אינני יכול עוד".
עד היום נמשכים גם הניסיונות לפענח את משמעות מלותיו ולפרש את הצפון בהן: מה לא היה יכול עוד מנחם בגין - לשאת את נטל הבושה ומוראה? למצוא זמן ומקום להוליך אליו את החרפה? להתבצר בשתיקתו הרועמת, שכמוה כהודאה שקטה לאחריותו להימשכות מלחמת לבנון ולהתארכותה? לריבוי הקורבנות שהיא גבתה?
מנחם בגין לא רק הוכיח את עצמו אלא אף ייסר את עצמו. מבחינה מסוימת ניתן להגיד עליו שהוא עשה זאת עד מוות.
הוא היה איש ישר ואמיץ, ישר, הגון ומצפוני. חלקתי עליו, התנגדתי לדרכו, לא אחת אף זעמתי עליו אבל תמיד כיבדתי והערכתי אותו. הוא היה יריב עיקש, אבל גם האופן שבו רב עם יריביו העיד על אצילותו ועל הדרת כבודו של האיש: חם ולבבי, אנושי להפליא. מנחם בגין היה אישיות כובשת. מלה שלו היתה מילה.
מנחם בגין היה ראש ממשלה שישראל, שעדיין היה ניתן להבחין ולזהות בה שרידים של יושר, הגינות ואחריות, זקוקה ומשוועת לו, נואשות.
הוא היה אידיאולוג נמרץ, מובהק, בתקופה שבה אידיאולוגיה היתה מניע כן ואמיתי למעשה פוליטי. אבל הוא היה גם איש מעשה מובהק. הוא היה מנהיג. נאה דרש ונאה קיים. פיו ולבו היו שווים שוויון מוחלט.
מנחם בגין היה משעשע גם - ואולי בעיקר - בזעמו. כשנופף אצבע נוזפת ומאיימת והוא נרעד והתמלא רטטים, הוא היה במיטבו: ראשון המוכיחים בשער והטוב שבהם. הוא היה מודע לאפקט המשעשע של דבריו על-פי התגובות אשר בוודאי היה ער להן.
הוא היה חביב ואנושי, כמעט מכמיר לב, כאשר עלה, בשעתו, לאחר כיבוש החרמון (ב"מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר המשורר), כאשר לא נאמר לו על-ידי האיש (נחשו מי?!) שעמד אותה שעה לצדו של בגין ושמע את הסברי המפקדים שנותרו בחיים; האיש שידע את האמת אבל משום מה לא גילה אותה לאדונו - שכיבושו גבה מחיר איום ונורא: שישה לוחמים מחטיבת גולני. על פסגת ההר הוא עמד ושאל - מביך בבורותו - האם היו להם מכונות יריה...
ההעדר של מנחם בגין מעיק ומייסר. הוא חסר לא רק בשיא כוחו (זה ברור) הוא חסר גם בחולשתו, באנושיותו.
חסר אומץ הלב האזרחי שלו. נחישותו. ישרותו. היכולת להגיד את האמת בפנים, אפילו היא אינה נעימה כלל וכלל לאוזן השומעת אותה. הרצון לשלום, החתירה אליו, הנכונות לשלם את מחירו - גבוה וכואב ככל שהוא.
כמעט מכל בחינה שהיא הוא היה שונה ממני "כשוני האש מן המים", כמאמר המשוררת. השוני הקוטבי לא גרע אף לא נימה מחיבתי אל האיש ומהערכתי אותו אלא העצים אותן.
הוא חסר לי, לא רק לי. אני מתגעגע אליו, לא רק אני. יום ולילה: איפה הוא ואיפה ראש הממשלה הנוכחי?!
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
