סכנדר קובטי, אלמוני נשאר אלמוני

לא צפיתי בסרט "עג'מי" משתי סיבות. הראשונה נובעת מרתיעה אינסטינקטיבית שיש לי לאובססיות, והשנייה בגלל שאני ממעט לראות סרטים בכלל, ואם אני מחליט להטריח את עצמי לבית הקולנוע, אז הז'אנר הזה לא בראש ההעדפות שלי. מעדיף (בעוונותיי הרבים) לצפות בסרט שיגרום לי עניין ו/או תחושה טובה ונעימה, מאשר לשמש כסבון כלים למירוק מצפונם של יוצריו. לפיכך, לא אוכל להביע כל דעה על איכויותיו ורמתו המקצועית של הסרט הזה מעבר לביקורות שקראתי בעיתון. אבל יש לי מספר דברים להגיד למפיקיו, למשתתפיו וליוצריו, כל אלו, כמובן, בהמשך להצהרתו של במאי "עג'מי", סכנדר קובטי, כי הסרט אינו מייצג את ישראל בתחרות האוסקר מאחר שהמדינה אינה מייצגת את מר קובטי עצמו.

אתחיל עם מר שחורי, מנכ"ל הקרן הישראלית שתמכה בסרט. שחורי, בתגובה להצהרה הנ"ל, "מכבד את הזכות הבסיסית של כל אדם לחשוב מה שהוא חושב". זה נחמד, מר שחורי, לכבד זכויות בסיסיות וגם אופנתי להגיד את זה, מה שמן הסתם לא נשמע ממך ולא מאף ליברל והומאניסט אחר בענף הקולנוע, זה שגם את המדינה צריך קצת לכבד. כמובן שזה לא פוליטיקלי-קורקט מצדי לצפות לזה וגם קרתני ולאומני, ואולי אפילו פאשיסטי, אבל אני בטוח שמר שחורי, בפתיחותו הרבה, יואיל גם לכבד את דעתי וזכותי לחשוב כך.

דבר נוסף, מר שחורי, הרשה לי לתהות על טעמה האמנותי של הקרן שלך (ולאו-דווקא בהקשר ל"עג'מי"). האם האובססיה להציג את הערבים כמקופחים נצחיים ואת הישראלים כרעים האולטימטיביים מהווה תנאי לתמיכה של הקרן? או שמדובר בחשבון קר שלמוטיב כזה מרב הסיכויים לגרוף פרסים בחו"ל? (אגב, זו שאלת תם.)

אמשיך עם מר סכנדר קובטי, הבמאי היפואי (לא הישראלי). עד שלא השתכרת מאוויר הפסגות בהוליווד, לא שמענו בארץ כמה קיפחו אותך ולא שמענו שאתה לא תייצג את המדינה שלך מעבר להיבט ה"טכני". ה"יציאה" שלך מול המיקרופונים בהוליווד, מעידה כאלף עדים עם מי יש לנו עסק. איך מכנים בעברית אדם שיורק לבאר שממנה הוא שותה? אסתפק בהצגת השאלה.

מילה למר ירון שני, הבמאי הישראלי-יהודי (מסתבר שחשוב להדגיש) של הסרט. "יש אווירה של ציד מכשפות", אתה מצהיר בתקשורת. אין לך בושה? סרט שכולם פרגנו והחזיקו לו אצבעות שיזכה, זו אווירה של ציד מכשפות? כעת אציג לך מראה מול הפרצוף כדי שתתמודד עם האמת. המיאוס בכם וביצירה שלכם התחיל בשנייה שחברך השלים את הצהרתו וסכר את פיו. גם האופטימיים שבינינו, ואלו שמאוד רוצים בדו-קיום עם ערביי המדינה (ואני בתוכם), הבינו ברגע זה שהעסק לא עובד. השנאה תמיד תצוץ ברגע האמת. ככל שיגבר הרצון הטוב להשקיע בשיתוף פעולה, כך תגבר הקיצוניות שכנגד. מה צריך להסיק מכך? מסקנות עצובות. אפשר אולי להתנחם בכך שמרבית האזרחים הערבים של המדינה אינם מזדהים עם האמירות האלה למרות הלחץ שמופעל עליהם מהנהגתם בארץ ומבעלי אינטרסים מחו"ל, אך הכרסום מלמעלה עושה בהדרגה את שלו.

ולסיכום, מספר דברים לצוות השחקנים: יצאתם מאלמוניות ותחזרו לאלמוניות. שמחנו בשמחתכם והיה מי שדאג להשבית אותה. הייתה לכם הזדמנות לגעת בלב הקונצנזוס והחזירו אתכם לשולי המחלוקת. יצאתם לייצג אמנות וחזרתם למדמנה פוליטית. במקום לתקן דברים בדרך חיובית ולהמריא עם המומנטום - הטיחו אתכם חזרה לקרקע. אני רואה בכך החמצה. "עג'מי" כעוד משל להחמצה. אבל מאחר שהחמצה היא מילת מפתח במזרח התיכון, אז צריך לקחת גם את "עג'מי" בפרופורציות. אחרי הכל, כולה סרט...