אם זה ימינה ממני - זה כנראה פאשיזם

השמאל הישראלי, הידוע ב"פלורליזם" שלו וב"כבוד" שהוא נוקט כלפי יריביו הפוליטיים, בכל זאת מצליח מדי פעם להפתיע. אחת ההפתעות האלה הייתה כרזה של מי שהיה לימים חתן פרס ישראל לעיצוב, דוד טרטקובר, אשר ביום השנה הראשון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין פרסם כרזת שטנה מפוארת: בחלקה העליון דמותו של יצחק רבין על-רקע תכלת ומעליה הכיתוב "לא נשכח", ובחלקה התחתון - צדודיתו של בנימין נתניהו כשהיא מצולמת מלמטה, על-רקע שחור, ונתניהו עצמו צבוע אדום, נחיריו מובלטים, שפתיו קפוצות ומעליו הכיתוב "ולא נסלח". בראיון עמו הסביר טרטקובר כי בחר דווקא בתמונה זו עקב דמיונה לדמותו המצולמת של בניטו מוסוליני.

מורשת הפלורליזם ויחס הכבוד ל"אחר הפוליטי" בשמאל הישראלי מגיעה עד לשנות ה-30' של המאה שעברה. כבר ב-1930 כינה דוד בן-גוריון את הנאצים "הרוויזיוניסטים הגרמנים", כינוי שעל יסודו ביסס את השוואתו של זאב ז'בוטינסקי לאדולף היטלר, כשקרא לו "ולדימיר היטלר".

מאז, ובמיוחד משנות ה-40', נוהג השמאל הישראלי להתחמק מהתמודדות עניינית על טיעוני יריביו הפוליטיים באמצעות הטחת כינוי הגנאי "פאשיזם". בחסות שיטות התעמולה הקומוניסטיות, שזיהו לאחר מלחמת העולם השנייה את כוחו של "השיח האנטי-פאשיסטי" בציבוריות המערבית הדמוקרטית, הכינוי "פאשיסט" הפך לגידוף האולטימטיבי שאינו מצריך נימוק.

רשימת המושמצים כפאשיסטים על-ידי השמאל בישראל ארוכה ומכובדת: זאב ז'בוטינסקי כאמור, אבל גם מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יצחק שמיר, אריאל שרון, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, ואלה הם מן הידועים שבה בלבד.

עשרות שנים של חינוך ל"פלורליזם אנטי-פאשיסטי" עשו את שלהן, ונטעו בקרב ישראלים רבים פחד ושנאה כלפי כל מי שעמדותיהם ימינה מעמדותיהם שלהם. וכך, אם עבור מצביעי העבודה ליברמן הוא פאשיסט, עבור מצביעי מרצ זהו דווקא נתניהו ובעיני אנשי חד"ש גם ברק הוא פאשיסט אימפריאליסט. התגובה הפאבלובית שאותה הצליחה ליצור שטיפת המוח ה"ליברלית" - דווקא אצל "אנשים חושבים" - היא: האם זה ימינה ממני? אם כך - זה כנראה פאשיזם.

מה שהתחיל כמסקנה, הפך בהמשך לאקסיומה והתגלגל בהדרגה לפרנויה - פוֹבְּיַת הפאשיזם, מחלת "הנאורים" - תסביך פסיכולוגי שנוצר וטופח על-ידי הנהגת השמאל, אשר הופך את הלוקים בו למי שרואים פאשיסטים מעבר לכל פינה ומבעד לכל חלון. וכאשר לפוביה ה"ליברלית" הזאת מצטרף העיקרון - הנכון בפני עצמו - שאת הפאשיזם יש לעצור בכל דרך, התוצאה היא הפנמה ואימוץ של מדיניות אנטי-דמוקרטית מצד "הציבור הנאור" כלפי יריביו הפוליטיים.

רבים מאנשי השמאל אפילו אינם מודעים לכך שהמניע המקורי להשוואת הימין הישראלי לתנועות פאשיסטיות באירופה היה הדרה פוליטית באמצעות דמגוגיה שקרית. בעוד ראשי מפא"י ייחסו לתנועת החירות פאשיזם, נהגו פקידי מפא"י בהתאם ודרסו בבריונות את אנשי "חירות". כאשר עיתון הארץ ו"ארץ נהדרת" משווים בשיטתיות את ליברמן ואת נתניהו למוסוליני, אנשי אקדמיה ותרבות נוקטים אינקוויזיציה תרבותית, מדירים סטודנטים שאינם "מן המחנה" ומונעים יצירה תרבותית שאינה עולה בקנה אחד עם הקו הנכון פוליטית.

וכך, לא רק סטודנטים חדשים נמנעים מלבטא עמדות "בלתי-מקובלות" בשיעורים והולכים על קצות אצבעותיהם בקמפוס, בעוד חבריהם מהשמאל "מרגישים בבית", אלא גם חוקרים ומרצים שהם חלק מסגל האוניברסיטאות נאלצים לחיות כאנוסים במחשכים מאימת האינקוויזיציה ה"פלורליסטית". כל דוקטורנט צעיר וסטודנט לתואר שני יודע, שאם ברצונו לקבל מלגת מחקר או לזכות בתפקיד זמני או בתקן לאחר סיום לימודיו, עליו ליישר קו עם המערכת ולומר את מה שנכון לומר - או לכל הפחות לשתוק, כדי שלא יסומן כ"פאשיסט".

נראה כי הפאשיזם החדש ממשיך לחפש את אויביו מהמלחמה שהסתיימה לפני 60 שנה, במקום להסתכל בראי.