וידוי

מי שהעלו את הרעיון לשלול מהרחוב בתל-אביב שבו התגורר המשורר המופלא אלכסנדר פן את הזכות (ואני, הקטן, שאינני משורר, אוסיף גם - את החסד) להיקרא על שמו, רק משום שלדברי מי מדיירי הרחוב - רחרחניים וחטטניים - אלכסנדר פן לא היה נאמן לאשתו, הביעו רעיון מופרך ומקומם.

אני לא יודע אם אלכסנדר פן בגד באשתו אם לאו. אני יודע שאין לבגידה זו, אם אכן נבגדה, כל קשר לגאוניותו כמשורר, אשר היא כשלעצמה מצדיקה ומספיקה להוקירו ולכבדו בכבוד וביקר ולקרוא את הרחוב על שמו.

אם נימוק מגוחך ומופרך (מרושע וזדוני!) זה די בו כדי להוות סיבה מספיקה לשלילת הזכות לקרוא רחוב על שמו של המשורר, צריך בוודאי להסיר שלטים רבים ברחובות ערינו, מהם הקרויים של שם הוגים ומדינאים, סופרים וחסידי אומות עולם, אשר אילו פשפשו המפשפשים במעשיהם ובמיטותיהם סביר להניח, כי היינו מסמיקים ממבוכה נוכח הממצאים המרעישים (והמסמיקים) וממירים לאלתר - אוי לאותה בושה ואות וביטוי לה - את שם הרחוב הקרוי על שמם בשם אחר של אנשים אפורים ונאמנים שלא עשו בחייהם דבר, קל וחומר מעשה חשוב או מחווה מרגשת, שיצדיק קריאת רחוב על שמם.

אני בוודאי מגנה בגידה מכל סוג שהוא, לרבות בגידה על "רקע רומנטי" (רקע שמשמש גם, לחרדתנו, למעשים נוראים ואיומים מבגידה) אבל אני מגנה גינוי שאינו פחות חריף את שלילת הזכות והכבוד מהמשורר המנוח אלכסנדר פן, ששורר והותיר לנו שירים שיופיים נצחי, להיות מונצח ברחוב שייקרא על שמו.

אין ספק כי אלכסנדר פן ראוי להנצחה על מכלול שיריו, אבל הוא ראוי לכך ולו רק בשל שיר אחד שכתוב בחסד אלוהי (אני כותב זאת כאדם לא דתי במהותי!) "וידוי", שאת הלחן המקסים שלו כתב סשה ארגוב ומבצעת אותו באופן מופתי, המאדיר ומעצים אותו לכדי תפילה, הזמרת המצוינת יהודית רביץ.

האזנתי לשיר הזה בקשב מוקפד עשרות פעמים, על מיטתי (בלילות) ובמכוניתי (בפקקים), בשעת בוקר מוקדמת ובשעת דמדומי בין-ערביים, בארץ ומחוץ לה (כדי להטעים עצמי בטעמו המשובח והגעגועי של הבית) ובכל האזנה גיליתי בו קומת-עומק נוספת. זה שיר ענק כפשוטו אבל בנוסף לכך הוא גם מאגר בלתי-נדלה של משמעויות. ניתן לדרוש בו לכאן ולכאן.

זה שיר אהבה, כלומר שיר קנאה, שיר טירוף והקרבה, שיר חיים ומוות, שיר חריף ונוקב, כן ואמיתי עד דמעות, השיר החזק ביותר שאני מכיר בשפה העברית.

פן חולל קסם ובעצם - ברא נס. הוא השאיר הד לקול הקורא של אהובים נכזבים, אשר קנאתם מעבירה ומבעירה אותם על דעתם עד כדי שבועה "ואשרוף את ביתך עלייך". כמה נורא. כמה מצמרר. חותם של יופי מחריד.

גם אם הוא כתב את טיוטתו הראשונה של "וידוי" כאשר התנודד, רווי אלכוהול, בהולכו, הזוי, בגשם תל-אביבי דק ועכרורי מבית הקפה לביתו; גם אם סבא והתהולל, זלל והשתולל, נאף והשתגל, אין בהתנהלותו זו, אשר גם אם ניתן למצוא בו דופי מוסרי, דבר כדי להמעיט מחשיבותו העצומה כמשורר, כאמן, כקוסם. אין בה דבר כדי להקהות מעצמת השיר (מה שיר - פואמה) ולהחליש מכוחו: זה שיר נצחי, המזכה את יוצרו בכבוד להיות מונצח ברחוב שייקרא על שמו, בעיר שבה כתב את היפים שבשירים והמרטיטים שבהם.
קראו את השיר ככתבו וכלשונו, ושפטו:

מעילי הפשוט ופנס על הגשר.
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתים ושתים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל לחם ומים אלי תחזור.

בעוניינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת,
באותו מעילון ואותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי
ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
וביתנו שמם מחיוך ומצחוק
ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב
עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
ואדע כי חשבת עלי מרחוק
ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
והלכת לעד ואני נושאת ילד
רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
ואני בפניך אביט ואומר
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר - מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעצמך עיניים
עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, יהיה אות באות.

מה יש לדבר? מה יש לכתוב? רק לקום ולהשתחוות, לעמוד ולהשתאות, להוקיר רוב תודות, למחוא כפיים ולהנציח את המשורר, אשר שלה את הפנינה המרהיבה הזו ממצולות דמיונו, ברחוב שיישא לעד את שמו. מגיע לו. מגיע לנו. אשרי התרבות העברית, אשר "וידוי" נמנה עם נכסי צאן הברזל שלה.