גאולה בתקשורת לאם הרוצח

במדינת הפסטיבלים שישראל שמה, חגיגה רודפת חגיגה. ליתר דיוק: פרשייה רודפת פרשייה, כאשר כל פרשייה כזו היא חגיגה לתקשורת. קחו למשל את השבוע הקודם ואת השבוע שאנו מצויים בעיצומו: פרשיית דוד אפל וכתב האישום שהוגש נגדו - ו"חגיגת" יגאל עמיר וחתונתו העתידית עם פילוסופית תמהונית. פרשיית המיצג האנטישמי בשטוקהולם - והענקת פרס ישראל לתומרקין. סיפור מזג האוויר הסוער והנחלים הזורמים-שוצפים - ועיסקת חילופי השבויים הממלאת אותנו שמחה וגם עצב.

המאפיין את כל הפרשיות-חגיגות הללו הוא עודף המלל ושפע הדברת שממלאים דפים רבים בעיתונים ומנכסים שעות שידור רבות ברדיו ובטלוויזיה. אוי כמה מלל נשפך ועוד יישפך בפרשת אפל. הנה כבר חרצו את דינו, כבר "פיטרו" את ראש הממשלה, עד כי דומה עליך שכל ההליך המשפטי הוא מיותר, שהרי הכל "ברור", הכל "נהיר" בפרשה זו וכל שנותר הוא לגזור את הדין.

מעולם לא נעשה מאמץ אדיר שכזה ליצור דעת קהל ותודעת אשמה כלפי מאן דהוא, במקרה זה ראש ממשלה וקבלן-ידיד, עוד בטרם נפתח המשפט. השאלה היא, אם שופטי ישראל יידעו להתעלם מקריאות ה"עליהום" נגד השניים, מכותרות הענק, ולא להיות מושפעים ממה שקראו או שמעו בתקשורת.

פטפטת בלתי רגילה פרצה במוצאי שבת, לעת שהפציעה הידיעה על עסקת השבויים, על-פי המפתח שנכפה על ישראל - אזרח ושלושה חללי צה"ל בתמורה ל-435 שבויים ערביים. דוברים מוסמכים ושאינם מוסמכים, יודעי דבר ושאינם יודעים, מסבירנים ופרשנים למיניהם, פצחו במלל חסר אחריות, במין תחרות פרועה שנועדה להפגין מי יודע יותר, מי מפרסם מהר יותר. מקרה קלאסי של שיתוף פעולה חסר מעצורים בין עיתונאים ופוליטיקאים, המתנהל על גבם של השבויים ובני משפחותיהם.

גם לאחר כל זה, דומה שעדיין מרחפים סימני שאלה סביב העסקה, שדבר אחד לבטח עשתה: רוממה את ראש ארגון הטרור החיזבאללה וקנתה לו מעריצים בתקשורת שלנו.

יותר מכל הרגיזה החגיגה התקשורתית סביב החתונה המתוכננת של הרוצח יגאל עמיר. שפע ראיונות עם הכלה החסודה, שככל שנמתחו על-פני עמודים רבים ושודרו לבלי סוף בתקשורת האלקטרונית, בלוויית תמונות ענק, לא הצליחו לפתור את התעלומה, מה באמת מסתתר מאחורי הקשר שנרקם בין הרוצח לגרושה, והאם הוא באמת כל כך תמים כפי שהצטייר בדיווחים הארוכים והמתישים.

לשם מה ניתן לאותה דוקטורית פתחון-פה נדיב שכזה? מדוע היה צריך לתאר בפרטי פרטים את קורותיה ולמכור לנו "סיפור אהבה" נוגע ללב? מדוע הפכו את הרוצח לדמות אנושית כמעט ונתנו את הבמה לקהל מעריצותיו ומעריציו, ובראשם אביגדור אסקין והאמא גאולה עמיר? "אסיר פוליטי", "אליטה אינטלקטואלית" - קורא מר אסקין לחברו, רוצח ראש הממשלה, ומתפאר ש"רוסים בעלי השכלה גבוהה תומכים בעמיר", "מזדהים עם המניעים שלו" ו"הוא כבר לא יהיה הרוצח אלא הבעל והאבא, המנחה הרוחני של בנות שרואות בו דמות הלכתית".

שלושה עמודים היקצו במוסף יום ששי של עיתון ערב לזיבולי המוח האלה. שלושה עמודים שנתנו את הבמה לאלמנטים קיצוניים-שוליים, אשר דבריהם הסהרוריים בוודאי ימצאו להם פה ושם קרקע פוריה לקלוט אותם. על כך נוספו צילומים וציטטים של זו שמרחמה יצא הרוצח. החתונה הצפויה שוב החזירה ל"פרונט" את יגאל וגאולה, את אסיר-עולם המחייך ואת הגננת המגוננת. זו האחרונה חוצפתה גוברת והולכת, בטחונה העצמי מתעצם: "לא יעזור לשמאלנים, יגאל יתחתן". ועוד: "יגאל לא פגע בדמוקרטיה, השמאלנים הם שפגעו בה"...

פוליטיקה היא עושה לנו, הגאולה הזאת, כאשר היא שמה חוצץ בין שמאל לימין בהתייחסות לבנה. אז יש לי בשבילה חדשות: לא איכפת לי שהרוצח יתחתן (והלוואי שיתייבש וילדים לא יהיו לו), אבל ביחס כלפיו, אין ולא יהיה ימין ושמאל. אין בעם חצי-חצי, תומכים-מתנגדים. גם בימין הרוב המכריע לעולם יוקיע את הרוצח וימנע כל אפשרות של חנינה מכל סוג שהוא, בזמן כל שהוא. גם הימין, לא רק השמאל, סולד מאותה אם, שבמקום לבכות בן שרצח ראש ממשלה, באה בטענות ל"שמאל".

לא יעזור לעמירים. הימנים אינם קונים תחמנות שקופה שכזאת, ולא יאמצו אשה זו אל חיקם. הם מעדיפים שהיא ובני משפחתה יתכנסו בקונכייתם וימנעו מאיתנו את לזות שפתיהם. אבל לשם כך גם על התקשורת להציב לעצמה קו אדום, ולהיזהר מ"לחגוג" את "טקס" החתונה הצפוי וההזוי. מוטב לה שלא תשמש שופר לבני המשפחה החוגגת הזאת, שהוציאה מקרבה רוצח בן-עוולה, שטילטל מדינה שלמה.