ויכוח עמוק קיים ביחס לזכותו של חולה סופני לקצר את חייו ולא לסבול את הסבל הנורא הכרוך בתהליך האיטי של המיתה הוודאית.
המחנה האחד טוען שישנם מצבים שהדאגה לכבוד האדם תובעת אף התערבות אקטיבית בכדי לשים קץ לחיים אלו, ואילו המחנה השני מחזיק בעמדה שלחיים (גם לדקת חיים) ערך אינסופי שאוסר עלינו לקצרם.
אין אני רוצה לעסוק במהות הוויכוח אלא לצאת כנגד השימוש המוטעה שהשתרש בשיח של הוויכוח, ולכן שאלתי היא: מיהו זה שמת בכבוד?
אתחיל בסיפור אישי: הכרתי אדם חשוב ורב ערך, אדם חזק ומלא עוז חיים, סבא שנראה וחי כאילו כל החיים לפניו, בכל פעם שראיתיו נתמלאתי פליאה על עוצמותיו של האיש.
מיותר לציין שקל היה להתאהב באדם ששפע בריאות ושמחת חיים של אמונה ומעשים טובים.
יום אחד נודעה השמועה המרה על המחלה שקיננה בחדרי גופו החסון, איש לא האמין שהמחלה עלולה להכריע את האיש, אך האיש הוכרע.
חודשיו האחרונים של האיש היו מסכת של הידרדרות יום יומית במצבו הגופני, והשבועות האחרונים לחייו היו הגרועים מכל.
אלא, שכל התקופה הזו לא השפיעה על רוחו האיתנה.
הדוגמא המאלפת ביותר הייתה באחד החגים, המצב של האיש כבר היה חמור, עצמותיו התפוררו ואחת מידיו הייתה שבורה, אחד מבני המשפחה הרימו לשבת אל השולחן ואז נשברה ידו השנייה ועל זה אמר:"גם זו לטובה".
בתהליך הזה לעג האיש למוות ולשליחו והראה כי רוח האדם איתנה יותר מן המיכשלות המזמן לאדם גופו, ערך החיים האינסופי שנצרב בו בידי המוסר האמוני מילא את הווייתו שמחה ואופטימיות שלא הפנתה גב לחיים גם בעת איומה.
האדם מן המחנה השני, לעומת זאת, רואה את ערך חייו של האדם אך ורק מתוך המבט של הערך הקיומי האישי, שרק הוא הקריטריון לקביעת ערך החיים, ולכן היה מסיים את חייו באופן אקטיבי עוד קודם לסיומם הטבעי.
ועכשיו השאלה היא: מי הוא זה שמת בכבוד?
התשובה שלי ברורה, מי שבמותו קידש את החיים עבורו ועבור הכלל! מכאן ואילך כל רגע בחיים כדאי הוא, זכאי הוא.
העמדה השנייה עושה את ההיפך, היא מטילה ספק עקרוני בכדאיות החיים כשלעצמם, היא קובעת גבול סובייקטיבי צר לערך המחייה את העולם.
לא באתי לשפוט אנשים שהסבל מכריע אותם, איש מאיתנו איננו יודע מראש כיצד ינהג בעת של אימה גדולה, אך חובתנו לקבוע מיהו איש המופת עבורנו.
כיום איש המופת הפך לאדם ששם קץ לחייו ולכן עליו נאמר "מת בכבוד", הביטוי השגור הזה מכיל בתוכו תפיסת עולם שלימה, לעיתים קרובות ביטויים אוטומטיים מבטאים תפיסות עולם שנשתגרו בתשתית התרבותית.
ביטוי כזה שנשתרש מהווה סימן לניצחונה של תפיסת עולם שלמה שבמקרה שלנו נוגדת את השקפת העולם האמונית.
דבר דומה מתרחש בתחום ההפלות, "זכותה" של האישה על גופה ניצח את הזכות של העובר לחיים, ומכאן מי שמתנגד להפלות נתפס כאדם חשוך.
דוגמאות אלו ואחרות הן המוקדים החשובים ביותר במלחמת התרבות המתנהלת בארץ ובעולם, מאבק שעדיין לא הפך במדינתנו למאבק פומבי ומודע.
וכיצד זה קשור לתחום המדיני?
ובכן, האם הביטוי "החיילים מתו סתם" מוכר לכם?
הם מתים "סתם" בלבנון, בנצרים ובעירק, עבור השמאל הרדיקאלי בארץ ובעולם אין ערך שכדאי וראוי למות עבורו, ולכן כל מלחמה היא מראש בלתי מוצדקת.
ואם בודקים יותר מגלים שהעמדה הנפשית\תרבותית הזו נובעת מחוסר אמונה כי קיימים קריטריונים לאמת ולשקר, לרע ולטוב,
התועלתנות הגסה השתלטה על כוח הרצון של יחידים ושל חברות.
עמדה זו היא היסוד לשנאות האיומות ששונא השמאל ציבורים שלמים המבטאים באופן עמוק תפיסה הפוכה לחלוטין.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
