אני חופר, את חופרת, וחופרת התולעת

[השורה שבכותרת לקוחה משירו של פול צלאן "אדמה הייתה בהם" (מתוך הקובץ "סורג שפה" בתרגום שמעון זנדבק)]

בעוד שמונה ימים, בלילה שבין 19 ל-20 באפריל, ימלאו 40 שנה לרגע שבו קפץ פול צלאן אל מותו, מגשר מיראבו אל מימי הסיין בפריס. אם אדם קופץ מגשר, אל הנהר, באמצע הלילה, הדעת נותנת שיש לו (או שלפחות הוא חושב שיש לו) סיבות טובות לכך. מבחינתו של צלאן, אלוהים - אותו כינה בהמשך בכינויו הקבלי, "שום איש" - לא הציל אותו ממחנות המוות הגרמניים, אף אחד, גם לא "שום איש", לא היה יכול להציל אותו.

זה היה מוות ידוע מראש. הוא נולד בשנת 1920 בצ'רנוביץ בבּוּקובינה, בבית יהודי. אביו הציוני לימד אותו עברית, אבל התרבות שסביבה נע הבית הייתה התרבות הגרמנית. פול הצעיר ביטל את הציונות וראה בעצמו "אוניברסליסט", אחר-כך "קומוניסט", ואחרי שבשנת 1940 כבש הצבא הרוסי את בוקובינה, הפך, לפי הגדרתו שלו, ל"טרוצקיסט".

לאחר הכיבוש הגרמני (1942) נשלח למחנה כפייה. על שעבר עליו במחנה, נהג לענות במילה אחת: "חפרנו".



אחרי המלחמה תירגם כמה משירי יהודה הלוי לגרמנית, וכתב את "פוגת מוות", שבו המוות מוצג כ"אמן מגרמניה".



[תרגום: שמעון זנדבק]

הוא שלט בשש שפות, אבל תודעתו כמשורר התקיימה רק בשפה הגרמנית, שפתו של ה"אמן מגרמניה", גיבור "פוגת מוות", שפתם של "אנטי ברואים":