בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בעוד שהערבים בקושי הצליחו לרצוח יהודים כבר כמה שנים טובות, המתנחלים בכ"ז ממררים את חייהם עד היום ● בעקבות "שתולים"
|
נוער הגבעות [צילום ארכיון: באדיבות מטה צפון]
|
|
|
|
|
זגוגיות כוסות השתייה הוּפגשוּ בקול נקישה לקריאוֹת "לחיים!" צוהלות במסיבת הפרידה מיעל, בפאב התל האביבי ההומה. רבים מהמתכנסים רצו לנצל את ההזדמנות, אולי אחרונה, לתמוה על כוונותיה המפתיעות של הבחורה שהכירו ואהבו. "את מבינה למה את מכניסה את עצמך?", שאלה בחשש ידידה. "אין בי פחד", השיבה יעל. ההתכנסות נחתמה בחיבוקים ונשיקות. יעל היא תחקירנית שגויסה על-ידי התוכנית "שתוּלים" של אורלי וילנאי, כדי לחדור ללב מחתרת הימין הקיצוני הקרויה "נוער גבעות". "כדי להיות שתול דרוש אומץ, דיסקרטיות, חוש משחק ובעיקר - תחושת שליחות" - כתוב במודעת הגיוס האינטרנטית של התוכנית, ואכן דומה שיעל ניחנה בכל אלה. אחרת קשה להסביר כיצד צעירה בת ארבעים מוכנה מרצונה החופשי להישלח אל גוב האריות, מצוידת במצלמה נסתרת בלבד. את גודל הסכנה הבהיר המפקד לשעבר של החטיבה היהודית בשב"כ, מנחם לנדאו, שהסביר לוילנאי בקול רועד: "היו בשטחים מכות, היו עקירות". אך כידוע, לעתים הדמיון עולה על כל מציאות: "אני מקווה שה מתנחלים לא ידרדרו ליותר מזה. הנחת העבודה שלנו היא שהם יכולים להגיע לגרוע מכל". גם שלנו, ודאי חשבה וילנאי. התדרוך לקראת המשימה כלל הבהרה חמורת סבר לגבי המצב הקשה באיו"ש וההיסטוריה האלימה של האזור. בעוד שהערבים בקושי הצליחו לרצוח יהודים כבר כמה שנים טובות, המתנחלים בכל זאת ממררים את חייהם עד היום: מאיימים לדרוס זורקי אבנים, מזעיקים את המשטרה כשנעשית גניבה, וכפי שניתן לראות בקטע קשה במיוחד שעורכי התוכנית השכילו לשלב בפרומו ומספר רב של פעמים בתוכנית עצמה (אף שהצילום הוא ישן ושל "בצלם"), יש מתנחלים שאינם מוכנים שערבי ישים עליהם את ידיו, והם אף מרימים את קולם כשזה קורה (לצורך ההגינות נודה שאינם מייצגים בהכרח את הרוב). אך על-אף התמונה האפלה המצטיירת מן העובדות, וילנאי מבהירה ליעל ולמצלמות שמטרת התחקיר היא דווקא "להציג את הצד השני", הצד של המתנחלים. יעל מסכימה שההגינות מחייבת ראש פתוח, ולאחר צפייה ארוכה בצילומיהם של אנשי "בצלם" היא מסכמת את שיחת התדרוך בהבעת גישה אובייקטיבית: "נראה עם איזה תובנות נגיע בסוף". אנחנו במתח. - לצפייה ב"שתולים" - נוער הגבעות - לחץ כאן
|
היום הראשון. יעל בדרום הר-חברון, עמוק "בפנים". את הקו הירוק חצתה זה מכבר. ההתרגשות רבה, הן בגלל אופי הביקור והן משום שאף פעם לא הייתה בחו"ל. החשש גובר, אך יעל יודעת: הדרך היחידה חזרה עכשיו היא פירסוס ונסיעה הביתה כשיימאס. 'איטס שואו טיים', נהוג לומר בלעז, וכמה שהביטוי מתאים עבורנו כאן. יעל מתקבלת בחוות הר-חברון, ומקבלת צריף עץ, "כזה חמוד", למגורים. הידידותיות של המארחים, הסביבה הפסטורלית והיעדרם של כדורים שורקים, סותרים את התדמית לה הורגלה, והמסקנה המתבקשת היא שמדובר בהונאה: "כאילו אין פה בכלל סכסוך על קרקעות, כאילו אין פה בכלל מלחמות עם פלשתינים!". אורלי וילנאי ועורכי התוכנית אינם נופלים בפח, ודואגים שלא יפלו גם הצופים, על-ידי שזירתו בדיוק כאן של ראיון עם ערבי הטוען שנורה על-ידי מתנחלים. מסתבר שמתנחלים יורים בשכניהם על ימין ועל ימין, אך בניגוד לסטריאוטיפ אינם כה מיומנים בנשק, שהרי אינם מצליחים להרוג אותם. היום השני. אולי מחריד אף יותר מאינספור ניסיונות הרצח הכושלים היא ההתעללות בילדים, והרי אין דרך אחרת לתאר חינוך לשנאה. כמה מבעית השילוב בין מתיקותה ותמימותה של הילדה הקטנה עימה מושחחת התחקירנית בבוקר המחרת, לבין ביטויי השנאה שהביעה הקטנה בלי משים. "הכלב מגן עלינו", הילדה אומרת, "מְהערבים". ניכר שהוריה הורישו לה את התפיסה הגזענית כאילו קיים מתאם סטטיסטי בין מחבלים לבין ערביותם. נותר לנו רק לקוות שכשתגדל תלמד מספיק כדי להשתחרר מהשקפות חשוכות אלה. היום השלישי. במקום שהשהיה בקרב יושבי המאחז תיעשה לנוחה יותר בחלוף הזמן, החשש רק גובר ככל שיעל נחשפת לטבעם האלים והמסוכן של האנשים שמסביבה. לכן זהו מחזה כה מבהיל כשזהותה של יעל נחשפת. ידה מגששת בחשאי אחר הפלאפון שבכיס, האצבעות מנסות בעיוורון וברעד לחייג לשירותי החירום של "בצלם", שעה שאיש המאחז יושב עם יעל לשיחה ומבקש ממנה לעזוב. הוא אומנם נדמה מנומס, אך העוינות העזה מורגשת באוויר (ומי שמתקשה לחוש זאת בעצמו ייעזר בפסקול שברקע). באורח נס יעל נחלצת ללא נזק מהסיטואציה המפחידה. ללא נזק גופני, זאת אומרת. היום הרביעי. עתה, משיעל "שרופה" בדרום הר-חברון, מפעילתה משגרת אותה לרמת מגרון. נערות המאחז שוטחות בפניה את תפיסת עולמן הקיצונית, את אמונתן בבעלות היהודית על הארץ ותחושת השליחות בשם העם היהודי. הן אף מודות שהן עוברות על החוק ופועלות על-פי צו עליון, והכל מתועד במצלמה הנסתרת. אומנם מאוחר יותר אותן הנערות אמרו את אותם הדברים גם בפני המצלמות ובלי בושה נראית לעין, אך מהפרספקטיבה של המצלמה הנסתרת אנו זוכים לרושם הרבה יותר חזק של מחתרת קיצונית שנחשפת במערומיה, במקום שנתבלבל ונחשוב שמדובר בעמדה לגיטימית הראויה לוויכוח ולא להשתקה. לקראת סוף התוכנית אנו חוזרים לאנשי החווה, המזהים ערבי קוטף צמח בר מוגן ומזעיקים את הרשויות בעודם מעכבים את הערבי במקומו. תגובתם החריפה לעבירה פעוטה, המסתכמת לרוב בקנס של כמה מאות שקלים בלבד, מביאה את יעל לרמוז בצדק שיש כאן ניצול ציני וסלקטיבי של עיקרון "שלטון החוק" לצורך הטרדתה והשמצתה של אוכלוסיה מסוימת ממניעים פוליטיים. זאת לעומת מי שבאמת מודאגים משלטון החוק, כמו אנשי "שתוּלים", וכמו יעל, שהקפידה להבהיר כבר מההתחלה: "זה לא עניין של שמאל-ימין מבחינתי... מה שאני לא מצליחה להבין זה למה יש פה אנשים שמחליטים איזה חוקים תקפים לגביהם ואיזה לא". זה כל העניין. הישארו עמנו לפרק הבא, בו "שתוּלים" חוקרת את הפורעים הבדואים בנגב. טוב, לא באמת. נראה לכם?... זה מסוכן.
|
|
תאריך:
|
25/04/2010
|
|
|
עודכן:
|
26/04/2010
|
|
דני בן-ישי
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
מוסטפא
|
27/04/10 11:32
|
|
2
|
|
קורןנאוה טבריה
|
30/05/10 03:09
|
|
השכול בתקשורת בקדרות יום הזיכרון, שהתחלף תוך שעות ספורות בצהלות יום העצמאות, השכיחו לרגע את המציאות הניהיליסטית. הגלישה לתהום השחיתות מתבטאת בירידה של 700% בצמיחת התוצר (מ-5.2% ב-2007 ו-4% ב-2008, ל-0.7% בשנת 2009), תוך ירידת התוצר לנפש ב-1.1% (לעומת עלייה של 2.2% ב-2008), וצניחת היצוא ב-12.5%. אליטת הממון הישראלית, שהפסידה 43% מהשקעותיה במשבר הכלכלי, שרויה, ככל הנראה, מזה שנים, בניהיליזם קיומי של "ימי פומפיי האחרונים". זאת נוכח הבנתה שדבר לא יעצור את הגרעין האירני, ולא את ההתחמשות בטילים מדוייקים ארוכי טווח מצד אירן, החיזבאללה וסוריה - דבר שישתק בעת עימות את העורף הישראלי, ויפורר את תשתיתו התעשייתית.
|
|
|
כיצד להגיע למקסימום אושר פסיכולוגי? המפתח לאושר הפסיכולוגי הוא לספק את הצרכים הרגשיים שלנו בעצמנו. מהן הדרכים באמצעותן ניתן להעלות את האושר האישי של כל אחד מאיתנו?
|
|
|
לפני שישים ושתיים שנים, ביום השישי ד' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. ביום ראשון, ה-16 במאי, הוקדשו ארבעת העמודים של עיתון "הבוקר" לנושא.
|
|
|
האם רצח של 72 אנשים ביום אחד, בעיר אחת - זוהי ידיעה חשובה? אם אתם קוראים את "העיתון של המדינה", אם את המידע החדשותי שלכם, מהארץ ומהעולם, אתם שואבים מעמודי ידיעות אחרונות, למשל - כי אז יש לי חדשות בשבילכם. אינכם יודעים כלל וכלל, כי ביום שישי נרצחו כמספר הזה אזרחים עירקיים חפים-משפע בסדרת פיגועים שהתרחשה בבגדד.
|
|
|
|
|
|
|