ביטולו של חוק התיאומים, הגדיל עיוותי מס שהיו קיימים קודם לכן בהם נגבה מס ביתר על רשויות המס בשל סוגיית הפחת. סוגיה זו רלוונטית בעיקר למקרקעין מבונים, הגם שהיא רלוונטית לציוד ומכונות משומשים לעת מכירתם.
חוק התיאומים (ולפניו חוק המיסוי בתנאי אינפלציה) נועד לפתור את הכשלים המיסויים שיצרה האינפלציה, ולענייננו להעניק פחת כלכלי לנישום במשך חיי הנכס. המנגנון שקבע החוק היה הענקת ניכוי נוסף בשל פחת, המשקף את שיעור עליית האינפלציה. משניתנה הגנה זו באופן שוטף היה צורך למנוע הגנת כפל לעת מכירת הנכס. לשם כך, נקבעה בחוק מס שבח הוראה לפיה הפחת הופחת משווי הרכישה כבר מיום הרכישה (על-אף שנדרש על פני תקופה) ורק יתרת שווי הרכישה בניכוי הפחת הוצמדה למדד מיום הרכישה.
שני מנגנונים אלה יצרו איזון: מצד אחד במהלך חיי הנכס הוכר פחת שוטף ממודד, ומצד שני במכירה, ערך הנכס הופחת כבר מיום רכישתו (וכך גדל השבח במכירה).
כאשר בוטלה החלת חוק התיאומים (החל מה-1 בינואר 2008) והפחת אינו ממודד עוד, בוטל הצד המקל בנוסחת האיזון אך נותר הצד המחמיר.
תוצאת עיוות זה, הינה כי משולם מס שבח על הגנה אינפלציונית שלא ניתנת לפחת החל מסוף שנת המס 2007.
כך לדוגמה, נניח שהחל מה-1 בינואר 2008 ועד מכירת הנכס נצברה אינפלציה של 10%. הפחת הנדרש בתקופה זו לא יזכה להגנה זו, ומצד שני במכירה יחול למעשה מיסוי ביחס למרכיב זה, הנובע כתוצאה מהורדת הפחת כבר מיום הרכישה (ולא באופן תקופתי).
כרגע, התופעה אינה מורגשת בצורה חמורה, בשל פרק הזמן הקצר יחסית שחלף מביטול החוק, אך עיוות זה ילך ויחריף ככל שינקפו השנים ותיצבר אינפלציה, שמצד אחד לא תיצור הגנה על הפחת השוטף, ומצד שני ייגבה עליה מס במכירה ביחס לפחת כאילו ניתנה אותה הגנה.
עיוות זה היה קיים בחלקו גם בעבר, וזאת ביחס למי שחוק התיאומים לא חל עליו או לנישומים על-פי פרק ג' לחוק. עם זאת, ביחס לרוכשי נכסים בני פחת, מדובר באוכלוסיות מצומצמות יחסית, וכיום הפגיעה הינה בכלל המשק.
לגישתנו, מן הראוי לתקן מצב דברים זה, היוצר פגיעה עקבית בציבור הנישומים. חישוב מדויק יותר יהיה לקיחת שווי הרכישה במלואו, והפחתת הפחת הנצבר, בהתאם לנתבע ממס הכנסה (לרבות הניכוי בשל פחת ככל שהתקבל). המדובר בתוצאה המובילה לגביית מס אמת, ועל כן יש לחתור אליה - בין במסגרת חקיקה ובין בדרך של פרשנות מרחיבה.
