תסמונת דחוח הלוי

ארגוני זכויות האדם נמצאים תחת מתקפה תקשורתית, בין השאר בהקשר של אמינותם המקצועית. היכולת להטיל ספק, ולו קלוש, באמינותם, משמשת כשמן המחליק בקלות יתר את הטיעון המקרת'יסטי - אסור לבקר את צה"ל והממשלה, ובטח שאסור שביקורת כזו "תדלוף" לעולם החופשי.

הרי קל יותר לומר ש"ארגוני זכויות האדם מלכלכים עלינו בחו"ל, דברי שקר, וגורמים נזק אדיר". ללא התוסף הקטן הזה "דברי שקר", הטיעון היה נשמע לזרם המרכזי הישראלי דומה מדי לאתיקה של כת הסיינטולוגיה, דומה מדי לבית-הספר היסודי - ברמת ה"מוות למלשינים".

בהקשר הזה מוצאים לאחרונה תחקירנים למיניהם בדיווחים של ארגוני זכויות האדם כל מיני תקלות, אי-דיוקים, טעויות וכשלים. בולטת במיוחד סדרת התחקירים המפורטים של יונתן דחוח-הלוי על "בצלם". למען האמת, הייתי מתפלא אם לא היו נמצאים אי-דיוקים וכשלים בדו"חות של ארגוני זכויות האדם. כשאתה עוסק בתחקירים כל-כך מורכבים ורבים, בזירה כל-כך מורכבת וקשה, אין ספק שפרטים משמעותיים של עובדתיות מוצקה יחמקו מבין ידיך, או יצאו מעוותים. זה קיים בכל תחקיר מורכב. אבל זה בוודאי לא תירוץ להרמת ידיים ולהשלמה עם טעויות - תמיד יש צורך לחקור את סיבות הכשלים, ולהשתפר.

מעבר לאתוס המקצועי כשלעצמו, יש עוד שתי סיבות המחייבות, לטעמי, מנגנון ביקורת עצמי של ארגוני זכויות האדם: סיבה אחת עקרונית - זכויות אדם הן עניין חשוב מכדי להפקירן לחובבנות או פסאודו-מקצועיות; וסיבה אחרת אסטרטגית - כשמחפשים אותנו יריבינו, כדי להפוך כל טעות שלנו לחולייה בסיפור קונספירציה נגד ישראל, עלינו להקדים אותם. עלינו להראות שאנו מקיימים מנגנון של ביקורת עצמית והתייעלות, ולהדגיש בכך את השוני המהותי בינינו לבין המערכות שאותן אנו מבקרים. קרי: אנחנו בוחנים את עצמנו בשקיפות ובכנות, מודים בטעויות, פועלים במרץ להשתפר, ולא חוששים "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". ומה עם ממשלת ישראל וצה"ל?

לשם כך, ראוי שישכילו ארגוני זכויות האדם להקים גוף כלשהו שיפעל בשקיפות לנטר את הדוחות והתחקירים והפעולות של הארגונים השונים, לפחות באופן מדגמי, ולפרסם דוחות על הדוחות. עליהם לכלול המלצות לייעול ולשיפור מתודולוגיית התיחקור, אופני הניסוח והמיסגור, וכללי הגילוי הנאות. גוף כזה יוכל לענות לדחוח-הלווים בזמן אמת, כי תגובה להם היא מחוייבת המציאות. הם כבר לא בשוליים, ובטח שהם לא "לא ראויים להתייחסות". הם משמנים בלגיטימציה, קלושה ככל שתהיה, את גלגלי המתקפה. לכשיקום גוף כזה, נוכל לומר לדחוח-הלווים בזמן אמת: אתם טועים ומטעים, או שמא: תודה שהסבתם את תשומת ליבנו לטעויות, הן תוקנו והלקחים ילמדו.

אם ניקח את הוויכוח הציבורי על ארגוני זכויות האדם לזירה של ענייניות, על אף שכמעט כלום במתקפה הזו איננו ענייני, ישארו מתנגדינו עם התלהמויות ורטוריקה פשיסטית בלבד. זה יקשה עליהם במשהו להמשיך את אחיזתם בזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית. זהו כנראה הסיכוי המשמעותי ביותר לכך.