בריסל: טעות אינטלקטואלית

אחד השמות המפורסמים שמתהדרים בהם יוזמי העצומה הוא הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, "מגדולי סנגוריה של מדינת ישראל". ובכן, פינקלקראוט תמך ביוזמת ז'נבה, שם הוא ממוקם מבחינה פוליטית. נכון הוא שלאחר כישלון השיחות בקמפ-דייויד ופריצת אינתיפדת הדמים בספטמבר 2000, נוצר אצלו - כמו אצל אנשי שמאל ישרים אחרים - דיסוננס קוגניטיבי ביחס לרצונו בשלום אל מול "שלום" הדמים הפלשתיני, אבל זה עבר לו.

אגב, פינקלקראוט יצא לפני כמה שנים במתקפה חריפה נגד התפשטות האיסלאם הרדיקלי בצרפת בעקבות המהומות הקשות של מוסלמים בפריז ובערים נוספות. בעקבות דבריו הוא נצלב על-ידי חבריו ואולץ להתנצל. חתימתו על העצומה מלמדת שפעם הוא הכין שיעורי-בית...

ובכל זאת, אירופה הופכת ערבית יותר ויותר, ממשלותיה אינן מתמודדות עם האיסלאמיזציה הרדיקלית השוטפת את עריהן, ולכן פונות אל המולך. כמו תמיד בהיסטוריה, התקווה היא שאם יקריבו את היהודים, השד הנורא יסתפק בהם ויירגע. במקרה שלנו, הדבר נורא עוד יותר, מכיוון שמדובר ביהודים המקווים להציל את סיר הבשר שלהם באירופה באמצעות הקרבת אחיהם בישראל.

העצומה הזאת מצטרפת למעשים מבישים ידועים בהיסטוריה, של אינטלקטואלים שתמכו במשטרים הרצחניים ביותר במאה העשרים. נוכח זאת, אין פלא שיש הסוברים כי "המעמדות המשכילים הם אלה שעברו את האינדוקטרינציה הגבוהה ביותר, אלה שמגלים את הבורות הגדולה ביותר, וגם אלה שמהווים את החלק המטופש ביותר של האוכלוסיה". אגב, את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר אחד מאויביה הגדולים של ישראל בשמאל האמריקני, האינטלקטואל היהודי (איך לא?) נועם חומסקי, שלא מזמן עלה לרגל לחלות את פני לוחמי החופש והחירות של החיזבאללה.

בראיון שנערך בעקבות פרסום העצומה, אמר פרופ' שלמה בן עמי, שהמקבילה הפלשתינית ל"שלום עכשיו" היא לא אחר מאשר מרואן ברגותי ואין לנו מה לבקש יותר. הנה לנו במשפט אחד קיצור תולדות ההזניה של הפוליטיקה הישראלית וממנה לחותמי העצומה האירופית.

כותרת העצומה היא "קריאה להיגיון" - קריאה שמופנית תמיד רק כלפי היהודים. הנה דבר שחותמי העצומה מתעלמים ממנו: קול ההיגיון אינו משותף לישראל ולשכנותיה. בזמן שאנחנו מקדשים את קול ההיגיון, כחלק ממסורת החשיבה המערבית בת אלפי שנים, החושבת שאפשר לפתור כל בעיה באמצעים רציונליים; האזור פה, ושכנינו בתוכו - מפתחים את קול המיתוס, המסורת, הדת, ההתמסרות לזרמים הסטיכיים שמניעים את ההיסטוריה.

אנחנו מדברים על סכסוך טריטוריאלי, שכנינו מדברים על אדמה, דם, קדושה. אנחנו מפרקים את הלאומיות היהודית, בעוד שכנינו מעצימים את לאומיותם וזוכים לשבחים מעמיתיהם בשמאל הישראלי שדקה קודם יצאו נגד ביטויי לאומיות יהודיים.

במצב כזה, העצומה נופלת כפרי בָּשל לרגלי יריבינו ואויבינו. במקום לחזק את ממשלת ישראל נגד לחצי העולם, מצטרף השמאל האירופי לתוקפינו ומספק תחמושת למנדינו. זו תופעה ידועה במרחב הציבורי שלנו. מדובר במגמה בולטת בשמאל - שמזמן הפך למיעוט שולי, גם אם אדמו"ריו רבים בעיקר עבור התקשורת הישראלית - מכיוון שנואש משכנוע באמצעים דמוקרטיים, הוא מזמין בברכה לחץ עולמי על ממשלת ישראל, תוך הפחדתם של אזרחי ישראל בטרור אינטלקטואלי, בבידוד מדיני ועוד.