ציפר מצ'ופר - וישראל מתייסרת

אויש, עוכרת שמחות שכמותי. בני ציפר קיבל פרס.

כן, ציפר מספר בהרחבה על הפרס שקיבל בלונדון, וכמה שהוא היה לבוש יפה ובטוב טעם ("הייתי בעננים. ואמנם לבשתי חליפת טוויד ירוקה אפורה מתוצרת אנג'ליקו ביאלה, שנקנתה בבית האופנה האיטלקי ברטולזי, ושרק מעטים זכו להיכנס בשעריו, ועניבת משי של ארמנג'ילדו זניה, ונעליים של פלאיי-לונדון"). וכמה שהטקס היה אלגנטי, לא כמו בישראל הלבנטינית שכו-לם מתלבשים בה מגעיל נורא, ורק התפלאתי לרגע שהוא משבח כל-כך את לונדון והאם זה לא עלול לבוא על-חשבון ברלין אהובתו.

האמת, מגיעות לציפר ברכות על הפרס שקיבל כעורך הספרות של עיתון 'הארץ'. לא כל יום עורך ישראלי של מדור ספרות מקבל פרס בלונדון ומנצח מתמודדים ששילמו מחיר כבד על חירותם כי עונו בבתי כלא באירן או באפגניסטן, אבל ברור שמאבקם נגד המשטרים האפלים של אירן ואפגניסטן הוא כאין וכאפס לעומת זה של לוחם זכויות אדם כציפר, שמאבק במוראות צה"ל הוא נר לרגליו, ובלונדון הנאורה, יודעים להוקיר מאבקים כאלה.

ולכן, הפרס הבריטי מגיע לציפר שברוב אדיבותו ורגישותו מספר: "ניגשתי למיקרופון ואמרתי כך, שאני מקדיש את ההוקרה הזאת לזכרו של באסם אבו רחמה בן השלושים, עלם חמודות, מן הכפר בילעין, שנהרג לפני שנה ליד הגדר של כפרו, ושלמעשה, אילו לא הייתי בלונדון הייתי נוסע להפגנה של יום שישי בבילעין. ואמרתי שביום שישי האחרון נעצרו שלושה מתושבי הכפר שוב, ואחד מהם הוא אחיו של באסם המנוח, והם מוחזקים בכלא עופר. אח אחד הרוג, ואח אחר עצור, והאם השכולה שנשארה בבית צריכה לרעוב ללחם".

ציפר, שהזדהותו עם סבלם של הפלשתינים ראויה לכל הערכה (לא בצחוק), הצליח - כל הכבוד לו - לגרום לעוד כמה אנגלים מיובשים שהכניסו לחבר השופטים של ועדת הפרס גם נציג מעזה, לשנוא נורא את ישראל החשוכה.