תגובה ל"תסמונת דחוח-הלוי"

בעקבות פרסום המאמר "תסמונת דחוח-הלוי" שלחתי אימייל ליריב מוהר וביקשתי שיצור עימי קשר. השיחה הייתה מרתקת. בפי הייתה הערה אחת בלבד. הסתייגתי מהמילה "אויבים" שנכללה במאמר בשל הקונוטציות הגלומות בה. מנוסח המאמר לא היה ברור אם במילה "אויבים" הוא כיוון אלי או לאחרים העושים שימוש במאמרים פרי עטי לצרכיהם. מכל מקום, דעתי לא נחה מהשימוש במילה "אויבים".

בצלם אינו "אויב" של צה"ל ואין לראות בו ככזה. ארגון בצלם רשם לזכותו הישגים לא מעטים בתחום זכויות האדם בעשרים שנות קיומו ואין לבטלם או להמעיט בערכם.

בראיון עיתונאי שנערך עימי לחצו אותי בשאלות נוקבות כדי לחלץ ממני אמירה שבצלם הוא אויב. סירבתי בתוקף, ציינתי את חשיבות ארגוני זכויות האדם ובכללם בצלם וסוגיית מהימנות הדיווחים שבהם נבדק כל ארגון. בראיון אחר לכלי תקשורת הגדיר המראיין את הארגונים שתוקפים את ישראל "אויבים". הערתי לו שדרכו אינה נכונה ולא ראוי לעשות שימוש במילה זו, אלא לבדוק את טענותיהם ואם יש בהם אמת - לתקן, ואם לאו - לבקרם. זו הייתה רוח הדברים במאמר המערכת בשבוע שעבר שנשא את הכותרת "די להסתה!" ואשר עסק בקרן החדשה לישראל ובתנועת "אם תרצו".

יריב הסביר, כי הבחירה במילה "אויבים" נעשתה בתום לב והסכים מיד להחליפה במילה "יריבים". המשך השיחה והדיון גלש למחוזות נוספים, וגם בהם התרשמתי מהפתיחות ומהרצון לברור האמת שהפגין יריב. הייתה זו שיחה כלבבי, ממש כמו בשיעורי הגמרא בחברותא בהם המתדיינים מאתגרים זה את זה מתוך כבוד הדדי והערכה. הדיון והליבון חשובים יותר מההגעה להסכמה. כמו סכין המתחדדת על ירך חברתה, כך אנו יצאנו מהשיחה עשירים יותר בתובנות ועם חומר נוסף למחשבה.

את מאמריו של יריב מוהר ניתן לקרוא בבלוג האישי שלו "אקספלורר – לקראת שמרנות חדשה".