מיהו גזעני

כמובן שהשאיפה הפלשתינית לנקות את השטחים מיהודים היא גזענית בעליל. ההסתה הממלכתית הממוסדת במערכות התקשורת והחינוך הפלשתיניות נגד יהודים, היא גזענית. התייחסות למחבלים שחרטו על דגלם שחיטת יהודים כאל גיבורים לאומיים וקריאת כיכרות על שמם, גם היא חלק מאותה גזענות פלשתינית ממוסדת.

יש אנשים המתייחסים אל הפלשתינים כאל ילדים חוסים שאינם אחראים למעשיהם. זו כמובן התייחסות מתנשאת, גזענית וחסרת-בסיס. הציבור הפלשתיני הוא בוגר ובהחלט יכול וצריך לשאת באחריות לבחירתו ולמעשיו ככל אוכלוסיה אחרת. למרבה הצער, הם בוחרים בטרור ובמלחמה בעקביות כבר משך עשרות רבות של שנים, זאת למרות שהם מודעים היטב להשלכות: הרג, פציעה, אלימות, סבל, עוני, אבטלה, מחסור, מצוקה ועוד. זו בחירתם ויש לכבדה, כל ניסיון להסיר מהם את האחריות לבחירתם ולתוצאותיה בטענות שונות ומשונות - גזעני בהחלט!

הטיעון שבגלל "הכיבוש" הם אינם אחראים למעשיהם, מגוחך. זכותם לטעון שכבשו להם שטחים, זכותנו לטעון שהשטחים שכבשנו שייכים לנו. כל זה לא משנה את העובדה שעדיין כל מה שאנחנו בוחרים לעשות הוא באחריותנו, וכל מה שהם בוחרים לעשות הוא באחריותם. הם זורעים טרור - הם קוצרים מלחמה. העזתים רוצים יותר טרור - אז הם חוטפים יותר. הם מתעקשים על "זכותם הלגיטימית" להמשיך לשלוח את ילדיהם לשחוט את ילדינו, הם לא יכולים לבכות שאנחנו מנסים להגן על ילדינו מפניהם. כל צד אחראי למעשיו, הם אינם ילדים חוסים, ואנחנו לא אחראים למעשיהם. זה היה אמור להיות טריביאלי, אני לא אמור להסביר את זה.

אלו המתייחסים אל הפלשתינים כאל קטינים חוסים חסרי-אחריות למעשיהם - הם הגזענים האמיתיים!

בית המשפט אסר על מקומות בילוי להעניק משקאות חינם על-רקע מיני. זה בהחלט מתאים לערכים המופלאים והנפלאים של שוויון מוחלט, הבעיה היא כרגיל אותה הבעיה: החיבור למציאות. אולי גברים רבים ייהנו מחצי נחמה כיוון שכעת זו צרת רבים. מצד שני הם עלולים לסבול משמחה מוקדמת, שכן מבחר הפרטנריות הפוטנציאליות שלהם עלול לקטון. במקרים קיצוניים מקומות בילוי עלולים להיראות יותר ויותר כמועדוני גברים...

בתוכנית "אחד נגד מאה" הייתה מתחרה ערבייה שהתוודתה על כך שהייתה רוצה להקים בית-קפה לנשים. אצלם במגזר זה כנראה מקובל. אינני יודע איך בדיוק זה עובר את מבחן בג"צ, אבל קטונתי. אגב, השאלה שעליה היא נפלה הייתה על לטאה בשם כוח. לפעמים הכוח מנצח, מסתבר...

השאלה היא ככל הנראה שאלת גבולות. העולם אינו שחור-לבן, אלא סקאלרי. תפקיד החברה האנושית לזהות על הסקאלה היכן עובר הגבול. מצד אחד יש תופעה מכוערת מאוד שנקראת גזענות, והיא נחשפה במלוא זוועתה על-ידי הנאצים. מצד שני, יש תופעה עצובה שנקראת מלחמה ובה לאום אחד קם לכבוש ואולי אף להשמיד לאום אחר. באופן טבעי שוררות בין הלאומים תחושות איבה. הלאום שנמצא תחת סכנת השמדה חושש מהלאום הקם עליו להשמידו, החשש טבעי ואין לו שום קשר לגזענות. איך נבחין בין המקרים?

מכיוון שאנו בוחנים את הגבולות, נחפש את הדוגמאות הקיצוניות. צד אחד זה קל: הנאצים. מקום מספר אחד בעולם בגזענות, אין גזענות טהורה יותר. ומה ניקח מן הצד השני? גם את הנאצים, רק מנקודת מבט אחרת.

נניח שברל ושמרל היהודים פתחו מסעדה בגרמניה בשנת 1950. פתאום נכנס חייל נאצי בדימוס. ברל מסרב להכין לו מקיאטו קצר ומגרש אותו. שמרל נוזף בו: מה זו הגזענות הזו? אז מה אם הוא נאצי, אולי הוא לא השמיד יהודים בעצמו? אולי יש נאצים טובים? למה להכליל? עונה לו ברל: אני שונא נאצים! ואם אתה לא מאשר לי - זו בעיה שלך. האם ברל, שכל משפחתו הושמדה בשואה, גזען בגלל שהוא שונא נאצים? לא בטוח. קאט, לפתע נכנס כתב טלוויזיה ושואל: מה אתם הייתם עושים?...

ניקח עוד דוגמה כדי שתהיה קצת יותר אקטואלית. נניח שרה"מ מר יוסי ביילין חותם הסכם שלום עם אחמדינג'אד, נסראללה, אסד ומשעל. החתימה נעשית בטקס רב-רושם שנערך במעמד נשיא ארה"ב הנבחר מר אוסאמה בן-לאדן. אחרי שמחזירים את כל השטחים וכל היהודים מצטופפים באזור A, יש תופעה מוזרה. המודיעין מדווח על ריכוזי כוחות בכל החזיתות מכל הכיוונים, וגם התארגנות בקרב ערביי ישראל. אומר היועץ לביטחון לאומי: יש לי חשש שהערבים רוצים להשמיד אותנו. אומר היועץ לענייני גזענות: מספיק להכליל, לא כל הערבים אותו דבר. יש לבחון כל מקרה לגופו, ולהתייחס לכל אדם באשר הוא אדם ללא קשר למוצאו.

כרגע זה נשמע תרחיש משעשע, אבל בעולם הצבעוני שלנו הוא עלול להפך מהר מאוד למציאות. אם הגענו למצב בו שופט אפרטהייד נוזף במדינה המנסה להגן על עצמה מפני טילים על אזרחיה - קשה לנחש מה הזוי ומה יהפוך למציאות.

אם לא נדע היכן להציב את הגבול, אנחנו עלולים להגיע למצב בו עם שלם עצום ורב יקום עלינו להשמידנו, ואנחנו לא נוכל להתייחס אליו כאויב, כי "אסור". רק מי שיהרוג יהודים הוא אויב, כל השאר, יכולים לעסוק בהסתה ושנאה כלפינו מבוקר עד ערב. זה בסדר גמור, יש חופש ביטוי, הם אזרחים נאמנים עד שיוכח אחרת. אבל לא יוכח אחרת, כי אסור להכליל כי זו גזענות.

להווי גלוי וידוע שקיימת במדינת ישראל אפליה על-רקע ביטחוני: ערבים בכלל לא משרתים בצה"ל. מדוע? אולי יש הסבורים שהם עלולים לתמוך באויב. אינני יודע, על המחוקק להשיב על כך, מכל מקום זו אפליה ממוסדת. האם זו גזענות? לא בטוח... אדם לבוש כאפייה עלול לעבור בדיקה ביטחונית יסודית יותר מאשר צברים דוברי עברית שוטפת. מדוע? האם בגלל שהבודקים הביטחוניים הם גזענים? לא בהכרח. הרי לנו דוגמה לאפליה שיטתית, מקובלת, שגורה וממוסדת, שאיננה נחשבת לגזענות.

בית המשפט אסר לסגור כביש לנסיעת פלשתינים. חוקי אפרטהייד הם בהחלט דבר בעייתי; מצד שני, הפסיקה הזו עלולה להפוך את הכביש לכביש רפאים, משום שאם יתרבו בו הפיגועים, מי שעלול להימנע מלנסוע בו הם דווקא היהודים.

איסור על נוהל שכן ו"פשעי מלחמה" נוספים עלול להוביל להגדלה משמעותית של משפחות השכול במדינה. האם דמם של חיילינו זול יותר מדמם של אזרחי האויב? יש הסבורים שכן. כאשר במלחמה בה לאום אחד קם להשמיד לאום אחר, אם הלאום שמנסים להשמידו מוכן להקריב את חיי בניו למען חיי האויב, יש בכך ממד פסיכוטי. הדבר כמובן אינו עומד בשום פרופורציה למאמצים למען הצלת חייל שבוי אחד. צריך להחליט אם חיי חייל חשובים או לא. האם עלינו להקריב את חיי חיילינו למען "זכותם הלגיטימית" של אזרחי האויב להסתיר ביניהם את המחבלים, או שמא עלינו לעשות מאמצים עילאיים להציל את חיי חיילינו? צריך להחליט. האם דם חיילינו זול או יקר? אין גם וגם.

במאמר זה אני רוצה לטעון שהאיבה שישראלים רבים חשים כנגד ערבים אינה נובעת בהכרח מגזענות, אלא ממשהו אחר הרבה יותר לגיטימי: אנחנו רואים בהם אויבים הקמים עלינו להשמידנו.

נשאלת מיד השאלה: מהו בעצם ההבדל בין גזענות ובין פחד מקבוצות של אנשים? הרי הלבנים פחדו מהשחורים באפריקה הדרומית, והגרמנים חששו שהיהודים ישתלטו להם על הכלכלה. אנחנו מפחדים שהערבים רוצים להשמיד אותנו, מה ההבדל? פחד מקבוצות אתניות הוא התירוץ הרגיל לגזענות. שום דבר לא חדש כאן. במה הפחד שלנו מהערבים "טוב" יותר מפחדם של הלבנים מהכושים, למשל? מדוע תחושת איבה כלפי ערבים בארצנו איננה צריכה להיחשב כגזענות?

שורש הבעיה: טעות בזיהוי האויב. יש הסבורים שהסכסוך הישראלי-ערבי כשמו כן הוא. כלומר סכסוך לאומי / בינלאומי / בין-גושי בין ישראל והיהודים ובין האיסלאם והערבים. יש אפילו שמרחיבים אותו לכדי מלחמת תרבויות (ציוויליזציות), שהיא בעצם מלחמת העולם השלישית בין תרבות ערב לתרבות המערב. (כדי להקל על הדיון נכנה אותם "ימנים".)

מצד שני, יש כאלו הלוקים ביכולת ההכללה שלהם (מבחירה, יש להודות), לכן הם לא מסוגלים אפילו לקלוט שייתכן דבר כזה. הם פשוט לא רוצים להכליל ולכן לא מסוגלים. מבחינתם מלחמה היא בין שתי קבוצות קטנות, שתי כנופיות, מקסימום שני צבאות. האנשים הללו (לצורך הדיון נכנה אותם "נאורים") אינם מסוגלים להעלות על דעתם שמלחמות תהיינה בינלאומים.

עד שאותם אנשים השתלטו על העולם, מלחמות היו בינלאומים. למן הרגע שהעולם נמצא תחת שליטתם, הם החליטו שאין דבר כזה, ומלחמות מעתה הן רק בין גופים צבאיים. כאשר המציאות מסרבת להתאים עצמה לקונספציות שלהם, הם כבר מוצאים את הדרך לאנוס אותה להודות שהיא כפי שהם מעוניינים שתהיה.

למשל, האם הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לאומי או פרטני? טוב, זו שאלה קלה, הנאורים עונים עליה בקלות. כאשר הפלשתינים תוקפים את ישראל - זהו כמובן סכסוך לאומי, אי-אפשר לנצח עם כבוש, כל נאור יודע (בעל-פה). כאשר ישראל מתגוננת בחזרה - זהו כמובן מאבק פרטני בין המחבלים למתנחלים. ואוי ואבוי אם תיפול שערה מראשו של הציבור הפלשתיני החף מפשע בעליל, שרק במקרה עבר כאן בסביבה...

כמאה אחוז מהתנהגותם של ערביי ישראל ומנהיגיהם בנושא הסכסוך היא לטובת האויב ונגד מדינתם (זו התרשמות שלי, היא לא הוכחה, מותר כמובן לחלוק עליה). מאה אחוז זה כנראה לא מספיק בשביל הנאורים כדי להכליל ולהגיע למסקנה העצובה: ערביי ישראל מזדהים עם לאומם יותר מאשר עם מדינתם. המשפט: "ערביי ישראל תומכים באויב" נחשב על-ידי הנאורים כהכללה בוטה וגסה, בעוד המשפט: "ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" נחשב על ידם כאמת טהורה ומוצקה.

הנאורים מתנגדים להכללות, כל עוד הן מנוגדות לקונספציות שלהם. אינני יכול לומר שזיהיתי אצלם להיטות גדולה מדי להיאבק נגד הכללות כלפי חרדים ומתנחלים. מצד שני, הכללות חיוביות על עצמם ועל הערבים הם מאמצים בשתי ידיים, את זה הם מרשים.

הבעיה בתפישת הגזענות השגויה מתחילה בבלבול בזיהוי האויב. נאורים רבים מתקשים לקבל את התפיסה שהאויב הוא העולם הערבי. יש מדינות שיש לנו שלום עימן, יש מדינות מתונות, יש ערבים רבים שיש להם דעות שונות, הנאורים מתקשים להתייחס לעולם הערבי כמיקשה אחת. אז הנה תזכורת קלה:

ב-48' העולם הערבי קם עלינו להשמידנו, זה לא סוד. ב-67' היה ניסיון נוסף, רק שלמזלנו הקדמנו אותם. ב-73' לא ציפו להשמידנו, אך לא בטוח שלו היו יכולים היו נמנעים מכך. מכל מקום, עד היום אין בנמצא הוכחה מעל ומעבר לכל צל של ספק סביר, שהעולם הערבי כולו זנח לחלוטין את חלום השמדתנו. אדרבה, אירן וחמאס מכריזים על כך בגלוי, סוריה וחיזבאללה גם לא מי יודע מה משוגעים עלינו, הפלשתינים (מיו"ש) רוצים עוד ועוד שטחים ולא ברור מה יספק אותם, גם משאר ערביי הארץ והעולם אנחנו לא רווים יותר מדי נחת.

מבחינת הנאורים מי שמעלה על דעתו את האפשרות שערבים יתמכו בערבים - הוא גזען! אבל הם טועים. זו לא גזענות - זו מציאות, זו לא הסתה - זו עובדה! מנין זה מתחיל? בבלבול בזיהוי האויב. מכיוון שהנאורים גזרו על עצמם נכות מרצון על פיה אסור להכליל, הם אינם מסוגלים להתבונן על המציאות מנקודת מבט כללית. לכן, מי שכן מסוגל לעשות זאת נראה מנקודת מבטם גזען.

מאחר שתרבות הנאורות שולטת בעולם (הנאור), הדעה שלהם היא הקובעת, אבל זה לא אומר שהיא הנכונה. משל למה הדבר דומה? לחבורת עיוורי צבעים הנוזפת בנהג שנסע בירוק. אבסורד טוטאלי. הם לא מסוגלים להבין את המציאות מכיוון שהם לא אוהבים הכללות, אז הם נוזפים במי שכן יודע להכליל.

אצל הערבים אין בעיה. כולם יודעים מי נגד מי, אף אחד לא מתבלבל. יש הסתה עצומה, ממלכתית, מאורגנת, ממוסדת. מי שלא מבין את הרמז מסבירים לו בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים מה הוא צריך לחשוב (כלומר, תולים אותו בכיכר העיר על איזה עמוד חשמל מזדמן...). התקשורת במדינות ערב לא מסתירה את יחסה לישראל. לא חסרים רמזים לכך שהמאבק הוא ברמה הלאומית, אבל את הנאורים זה לא מצליח לבלבל.

מבחינתם, הסתה ממלכתית נגד ישראל שמובילה לשנאה מטורפת של מוסלמים רבים כלפי יהודים היא מעשה לגיטימי, אבל ישראלי אחד שחש שנאה כלפי ערבים הוא גזען. מדוע? כי הוא שונא על-רקע לאומי. אבל המלחמה היא לאומית!

כאשר ערבים שוחטים יהודים, הם לא בודקים בציציותיהם. לפני שמחבל מתאבד מתפוצץ הוא לא מבקש מן הנוכחים תעודות על השקפתם הפוליטית. גם פרצי השמחה בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה בכל פעם שהיה פיגוע מוצלח, לא הותירו מקום רב לספק באשר לתחושות ההמון הערבי. אפילו בטלוויזיה אומרים בגלוי: הרקע לאומני! לאומני! שחור על גבי עיתון. שום דבר לא עוזר, הנאורים יודעים שהמלחמה פרטנית, הלאום הערבי אינו אויב, ומי שמעז לחשוב כך הוא גזען.

בכלל, אם ניזכר קצת, כאשר עזה הוכרזה ישות עוינת - הנאורים היו בשוק. עזה? עוינת? הם חיים במזרח התיכון החדש שלהם. שטופי חדוות שלום הם שקועים כל-כך בתהליך השלום שלהם, שלא נותר להם פנאי לשים לב שעד שלא יפרוץ השלום זו בעצם עדיין מלחמה.

כבשנו לערבים שטחים אז הם שונאים אותנו, זה בסדר. אבל אם המחבלים רוצחים את ילדינו, אסור לנו לשנוא אותם כי לא כל הערבים אותו דבר. הנאורים מרשים להורים השכולים מקסימום לשנוא את המחבלים. ומה קורה כאשר אב שכול מאמין שהמאבק הוא לאומי ושבאופן כללי המחבלים זוכים לתמיכת הציבור הערבי הרחב? הנאורים יודעים: הוא גזען.

אם מישהו מתקשה להבין ששחיטת ילדים היא עילה מספקת לשנאה. או מתקשה להבין שהערבים הם אומה שבגדול אנחנו אויביה ולא אוהביה, זו בעיה שלו. עם כל הצער שבדבר, ויש. יש הרבה צער, אבל הצער לא חייב לשבש את הדעת. הנאורים רוצים להשרות אווירת שלום, שלווה, פיוס ואהבה, וזה בהחלט יפה מצידם, אבל הם לא יכולים לצורך מטרה נעלה זו לאנוס את השקפותיהם.

אירופה נמצאת בתהליך של הפיכה ליבשת מוסלמית. תוך כמה שנים נוכל להוסיף את מדינות אירופה למניין מדינות ערב. האירופים אינם יכולים להכיר בכך כיוון שזו גזענות, כמובן. בנדיבותם הגדולה הם הכניסו פליטים רבים אליהם, הפליטים מתרבים במהירות ודורשים זכויות. זו זכותם הדמוקרטית והדמוגרפית. אין שום דרך להתמודד עם התופעה כיוון שהכרה בה פירושה הכללה וגזענות, אליבא דנאורים.