מדינה כפוית-טובה

בביתה הצנוע שבהרצליה ב' יושבת ספונה, בודדת וכואבת, נדיה כהן, אלמנתו של רב-המרגלים הישראלי, שניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים נזקף במידה רבה לזכותו. מאז שהועלה לגרדום, לפני 45 שנה, איש כבר אינו מתעניין באישה המופלאה, שעמדה בחייו לצידו לאורך כל הדרך ושלא נטשה אותו גם לאחר מותו הטראגי. כשם שהיה הוא עצמו מבודד בימיו ההירואיים - כך נטושה גם היא למר-גורלה. זולת ראש המוסד, מאיר דגן, הממשיך לשמור לה אמונים עד עצם היום הזה, איש מאנשיו בזרוע המודיעין לא נוטר לה עוד חסד.

את נדיה, בת ה-74, אני מלווה זה למעלה מ-40 שנה. בהיותי עיתונאי ידיעות אחרונות של אותם ימים רחוקים, שטחתי לא אחת, בכתבות ובידיעות, את סיפורה העגום, כשלא הצליחה למצוא מנוח לה ולשלושת ילדיה הקטנים שנותרו עימה ונאלצה לנדוד ממקום למקום. בזכות בתה הבכורה, סופי, שהייתה תלמידתה של אשתי המנוחה בבית-הספר "הבילויים" ברמת גן, התוודעתי למשפחה המסוגרת וזכיתי, ולו במשהו, לגלות את צפונות-ליבה.

במשך כל 45 השנים שחלפו מאז עלייתו של אלי לגרדום, נאבקת נדיה, בינתיים ללא הצלחה, להעלאת עצמותיו לארץ. משאת-נפשה היא להביאו לקבר-ישראל ולהיטמן בבוא היום לצידו, אלא שלמרבה הצער, במאבקה המסור והעיקש היא נותרה בודדה במערכה ואינה זוכה לשיתוף הפעולה הראוי מצד השלטונות הישראלים. איש, זולת מאיר דגן, גם אינו דורש עוד בשלומה ובשלום-ילדיה ולא טורח לפקוד את ביתה. מלבד קריאתם של מספר רחובות ובתי-ספר ברחבי הארץ על-שמו של אלי כהן, לא נעשה דבר למענו ולמענה.