|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
התקשורת הישראלית רשמה לעצמה ניצחון חשוב עם פינוי העצמות משטח בית-החולים באשקלון, אך מדובר בקרב אחד במערכה על פני המדינה
|
|
קריאת תיגר ראויה של התקשורת החילונית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
בין שלל החטאים והעוונות, הטעויות וההגזמות של התקשורת הישראלית, שאתר זה מציג בדרך-כלל, מותר להגניב לפעמים גם מילה טובה. הפעם מגיע צל"ש לעיתונות על ערוציה השונים על הסיקור התקיף והנמרץ שהוביל לכך שאנשי רשות העתיקות ליקטו סוף-סוף את עצמות המתים שנמצאו באשקלון, וסללו את הדרך לבנייתו של חדר המיון החדש בבית-החולים ברזילי. האירוע הזה, בוודאות, לא היה מתרחש בלעדי התקשורת הישראלית. אלמלא התגייסה למאבק, היו הפוליטיקה והביורוקרטיה ממשיכות במסלולן השערורייתי. חדר המיון היה נבנה במנותק מבניין בית-החולים, על כל הסיכון, הטרטור, חוסר-הנוחות והבזבוז שהיו כרוכים בכך. הרעש שהקימו, תחילה ידיעות אחרונות ואחר-כך יתר העיתונים, ועימם הטלוויזיה והרדיו, יצר אווירה ציבורית שהובילה לשינוי ההחלטה המקורית התמוהה. הסיפור של חדר המיון התגלגל זמן רב, עד שהגיע לעמודים הראשונים בסוף מרס, כאשר ראש הממשלה החליט לבלוע את הצפרדע שהאכיל אותו סגן השר יעקב ליצמן, והעביר בממשלה את ההחלטה בדבר העתקת חדר המיון בשל הקברים. זו הייתה טריפה למהדרין: לא רק בגלל הריחוק בין חדר המיון לבית-החולים עצמו, אלא גם בשל העלות - 135 מיליון שקל. אלא שבתוך זמן קצר, ולאחר שכל העיתונים העיקריים - כולל "ישראל היום" בכותרת "חיי אדם יקרים יותר מקברים" (22.3.10) - מתחו ביקורת חריפה על המהלך ועל נתניהו, החליט ראש הממשלה לעשות סיבוב פרסה. הכותרות הזכירו לו שיש דרך אחת לפתור את הבעיה באופן ההגיוני והסביר - להמיר את העתקת חדר המיון בהעברת העצמות. הטיפול העיתונאי בפרשת הקברים היה צעקני ונדף ממנו, כרגיל, ריח פופוליסטי ("המתים חשובים להם יותר", זעק ידיעות אחרונות, 22.3.10). אבל הוא היה צודק, וגם הצליח. הישג כזה איננו עניין יומיומי. ברוב המקרים הכותרות נשכחות אחרי יום-יומיים. הכותרות זועקות - והשיירה עוברת. רבים נוטים להפריז בכוחה של התקשורת, ושוכחים כי אפילו בעידן שבו פוליטיקאים מואשמים שהם נעים כעלה נידף ברוח העיתונות - השידורים, המאמרים והכותרות אינם אלא וקטור אחד במקבילית כוחות מסועפת. כוחם של אינטרסים פוליטיים, מגע ידיהם הארוכות והמשומנות היטב של שתדלנים, זכרונו הקצר של הציבור - כל אלה נוטים לדלל אפילו את כוחו של התחקיר הנוקב ביותר. במקרה של בית-החולים באשקלון התנהל, לשם שינוי, מהלך בן שלושה שלבים: החלטה שגויה, מתקפה תקשורתית חריפה, ובינגו - ההחלטה מבוטלת. אירוע נדיר, ובהחלט ראוי לאזכור. כוח העיתונות, למרות הכל, לא תש לחלוטין. אפשר לשנות. היו, מן הסתם, גם גורמים מסייעים, ובהם התחושה של נתניהו שאגודת-ישראל לא תערער את הקואליציה שלו. אבל אין בכך להפחית מן ההישג. |
|
את קמפיין העיתונות בעניין בית-החולים באשקלון אפשר בהחלט להגדיר כמאבק ציוני הולם. קריאת תיגר ראויה של התקשורת החילונית על תהליך החרדיזציה של החברה הישראלית, המאיים על קיומה של ישראל כמדינה מודרנית. התנועה הציונית באה לעולם כתגובת נגד לעולם של קברים, רבנים ואספני תרומות, ושל נתק דתי-חרדי מעולם הנאורות. ועתה היא נאלצת להתמודד עם ניסיונות גוברים של גורמים חרדיים להעמיק את שליטתם על דרך החיים הישראלית. בדרך-כלל אי-אפשר להאשים את העיתונות הישראלית בדיון מעמיק בערכים ובמסורת. אבל בפרשה הזו היא ביטאה תחושה של ציבור רחב ומודאג, המבקש לממש את קביעתו של דוד בן-גוריון בשנת 1958: "בהכרזת העצמאות הודענו על חופש דת ומצפון, אבל לא קבענו שישראל תהיה מדינת הלכה והרבנים ישלטו בה". קברים הרי נפתחו והוזזו מכל מיני סיבות וצרכים: עצמותיהם של הרצל, ז'בוטינסקי והברון רוטשילד הוצאו מקבריהם וטולטלו לישראל. גם בארץ, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נטמנו תחילה חללי צה"ל בבתי-עלמין ארעיים בצפון ובדרום ורק מקץ שנה הועברו לקבורה בבתי-העלמין הצבאיים ברחבי הארץ. ב-2005, כחלק מפינוי יישובי גוש קטיף, הועברו גם עצמות הקבורים שם לשטח ישראל. ויש עוד מקרים רבים שבהם פונו עצמות עתיקות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. מאבקה של התקשורת בפרשת הקברים שומט את הקרקע מן הטענה המתפשטת בחוגי הימין כאילו יותר ויותר עיתונאים משקפים קו פוסט-ציוני או אנטי-ציוני. המלחמה בתרבות הקברים, זו של החרדים כמו גם של חלק משמעותי ממחנה הימין (זה כבר נושא לדיון אחר), היא אקט ציוני מובהק. הציונות, ברובה הגדול, לא נאחזה בקברים אלא ביקשה ליצור חיים חדשים, חברה אחרת. מי שמאיימים על הציונות הם אלה המקדשים קברים והופכים סמלים דתיים לנדל"ן פוליטי. קשה להבין כיצד מי שמדברים כביכול בשם ערכים רוחניים יכולים להיקשר כל-כך לעצמות. כאילו שיש קשר בין מורשתו הרעיונית של אדם ובין המקום שבו טמונים - במציאות או על-פי אמונה עממית - שרידי הסידן של גשמיותו החולפת. לניצחון באשקלון אפשר לצרף גם את ההישג התקשורתי בלחץ שהביא לזירוז ההחלטה בעניין הבאתם ארצה של "תאומי המריבה" שנתקעו בהודו, לאחר שהובאו לעולם על-ידי זוג הומוסקסואלים ואם פונדקאית. זה היה עניין הומניטרי מובהק, שנתקל במחסום של מי שמעקמים את אפיהם נוכח המציאות החברתית החדשה של זוגות חד-מיניים והסתייעות באמהות פונדקאיות. אלא ששני הנצחונות הללו הם טיפה בים. אירועים נקודתיים שקל היה יחסית להשיגם. האם המאבק התקשורתי בעניין האפליה העדתית בבית-הספר החרדי בית-יוסף בעמנואל באמת ישיג תוצאות מעשיות? האם הסיקור הנרחב שניתן לעתירה בעניין לימודי הליבה בבתי-הספר החרדיים יוביל לשינוי הנדרש? והאם הדיון הציבורי בדבר השחרור האוטומטי הסיטונאי של רבבות תלמידי ישיבה משירות בצה"ל ישנה את המציאות? הקרב באשקלון הסתיים בבשורה טובה, אבל הדרך לניצחון עוד ארוכה.
עוד בנושא:
|
|
| תאריך:
|
20/05/2010
|
|
|
עודכן:
|
20/05/2010
|
|
רפי מן
|
|
עונת הקיץ הינה העונה המועדפת לגמילה מטיטולים. בניגוד לגמילה מהרטבה, הגמילה מצואה הינה קשה יותר, עלולה להתארך ולהסתבך עם עצירות, התלכלכות וכדומה.
|
|
|
|
|
כל קונפליקט בין קבוצות אתניות או לאומיות, מקורו בנרטיב הלאומי והדתי. כך, למשל, הקונפליקטים באירלנד, בסרי-לנקה, בבוסניה, בקוסובו, בדרפור וברואנדה. כך גם הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. במחקר האקדמי נכתב רבות על הדרכים להתמודדות עם הקונפליקט: יישוב, ניהול, הסדרה ועוד.
|
|
|
|
|
לא עברו ימים ספורים, מאז שעזבה פרקליטה בכירה מירושלים את המערכת והיא החלה בסדרת ראיונות לתקשורת על הקלקולים, העיוותים, התסכולים ואכזבתה מהמערכת.
|
|
|
|
|
פרקינסון מחלה כרונית פרוגרסיבית תוארה כבר במאה ה-19 על-ידי הרופא האנגלי, ג'יימס פרקינסון, שעל שמו היא קרויה, כתופעה של שיתוק המלווה רעד. הסינים כמעט ולא סובלים ממנה, ואילו בארגנטינה השכיחות בה היא מהגבוהות בעולם.
|
|
|
|
|
זכות יוצרים היא ההכרה של החוק בכך שכל מי שיוצר יצירה ספרותית קונה בה זכויות בלעדיות מסוימות שנובעות מכך שאותו יוצר, השקיע בה זמן, מאמץ וכישרון. חוק זכויות יוצרים קובע, כי על-מנת שיוצר יהא זכאי לזכות יוצרים ביצירתו יהא עליו "לקבע" אותה בצורה כלשהי (דרישת הקיבוע). כלומר, עצם העלאת הספר על הכתב או הקלדתו מקנה ליוצרו זכות יוצרים בו ואין צורך ברישום במרשם או בפנייה לגורם כלשהו. כדי להיות בטוחים חשוב לתעד גם את תהליך הכתיבה: כך ניתן יהיה להוכיח, אם יהיה בכך צורך, למי שייכות זכויות היוצרים בספר.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
