באמת נמאסתם, מושחתים

בחודשים האחרונים מתקיים קמפיין תקשורתי מסועף ומגמתי, שתפקידו להטמיע בציבור את התחושה שהמצב הכלכלי רע, שהציבור סובל כפי שלא סבל מעולם, שיש כסף אבל האוצר והממשלה ערלי הלב לא מחלקים אותו לכל דורש ושבאופן כללי הממשלה משרתת מיעוט קטן של בעלי הון ומפנה מבטה מן הנזקקים, שמספרם ומצוקתם עלו באופן חסרי תקדים בגלל אותה ממשלה.

המטרה של העיסוק הממושך בנושא היא להפוך את הטענה: "אתם הצבעתם ליכוד" לטענה מנצחת. ואמנם אם המצב כל כך גרוע, ואם הממשלה כל כך מרושעת, זו באמת טענה מנצחת. מה שנשאר הוא לבסס את הטענות הסמויות הללו בתודעת הציבור, מבלי שיעלו לדיון גלוי, שבו יוצגו הנתונים האמיתיים. לכן שטיפת המוח המתמדת.

אין מדינה ששינתה כיוון משקיעה לצמיחה, שהודגש שוב ושוב על ידי התקשורת (כולל הממלכתית) כמה רע בה.

אבל האם ההנחות הסמויות הללו נכונות? האם, כדברי השר אורלב, המצטרף לתעמולה נגד הממשלה, הוא והמפד"ל נושאים את דגל הסולידריות של הממשלה עם החברה כנגד שאר הממשלה, ובעיקר האוצר, שאינם סולידריים?

התשובה היא לא. שתי הטענות שקריות. יש ויכוח - אגב, ויכוח שהוכרע סופית בכל הפרמטרים כבר לפני די הרבה זמן (אבל נתייחס אליו כאילו הוא ויכוח רציני) - כיצד ניתן לשנות את גורלם את האומללים והנדכאים עלי אדמות. במילים אחרות: מהי סולידריות אמיתית עם העניים?

הפתרון המוצע על-ידי כל אותם גופים חברתיים הוא לשנות סדרי עדיפויות בתקציב, לגבות יותר מיסים, להרשות גרעון יותר גדול ולהגדיל את החוב החיצוני של המדינה. את הכסף הוירטואלי הזה, שמישהו (שעובד קשה) יידרש לשלם בעתיד, הם מציעים לחלק כעת כקצבאות. למרות הנסיון להגדיל את הקופה הציבורית בעזרת הלוואות, גרעונות וחובות, מתנגדים אותם "חברתיים" לפיטורי עובדי מדינה מיותרים, או אפילו רק לפגיעה בשכר עובדי המדינה החזקים (למרות שאחוז התקציב שהולך לעובדי מדינה בארץ הוא מהגדולים בעולם).

את מה שמתקבל כתוצאה ממדיניות זו חווינו על בשרנו ב--10 השנים האחרונות. הנתונים מזעזעים ומערערים את ביטחונו של כל אדם המזדהה באמת עם הציבור החלש, ויושרו גדול מהאג'נדה הפוליטית שלו או מאמונתו העיוורת באידאולוגיה מסוימת.

תוך שנים ספורות הוכפלו במאות אחוזים מספרי העניים, המובטלים, מקבלי הקצבאות, הנזקקים, המסכנים והרעבים. הם הוכפלו בסדר גודל שכזה, שיכולת המדינה לממן ולעזור לעניים נפגעה באופן קשה. הרי ברור לכל בר דעת שמעבר לאחוז מסוים של תמיכה, פשוט אי אפשר לשלם יותר.

אבל זהו רק תחילת הסיפור. בשביל (מה שבסופו של דבר היה) להגדיל את כמות האומללים חסרי היכולת, שקר להם בחורף ומקרקרת להם הבטן, הגדילו ממשלות העבר, בלחץ ה"חברתיים", גם את החוב והגרעון במידה כזו שהתיקון אילץ את הממשלה הנוכחית להגדיל (באופן זמני אמנם) את קשיי היום של האוכלוסיה, על-ידי הקיצוץ שנעשה בתקציב.

מי שקורא היום, לאחר הכשלון החרוץ של השיטה (שבזמנו נראתה טוב, בגלל העלייה, ההיי-טק וכספי אוסלו), להגדיל את הקצבאות על חשבון ההשקעה בצמיחה, ומסרב להפיק לקחים, הוא חסר אחריות לחלוטין ואסור להפקיד בידיו לעולם את הכלכלה הישראלית. אגב, אם לצפות עוד קלישאה שחוקה, אין כאן קשר הכרחי לטרור. הנתונים מראים על השקיעה הכלכלית החמורה וההוצאות הממשלתיות המטורפות גם לפני מלחמת הטרור הנוכחית. כמובן שהטרור גבה מחיר, אבל השיטה נכשלה גם בלי קשר אליו.

הרי כפי שיודע כל אזרח, כשהחוב גדל תנאי החיים מורעים. כשאינך מקבל יותר הלוואות, או מקבל בתנאים גרועים, הכסף שלך יוצא רק על הוצאות שוטפות ולא מושקע, וכך, אם ההוצאה שלך גדולה באופן כרוני מן ההכנסה (ולו רק בשל תשלום הריבית על החוב) אתה רק שוקע ושוקע, עוד ועוד. זהו המצב של המדינה היום.

אם כן, מסתבר שמי שנותן בלי חשבון, דן חלק גדול מהאוכלוסיה לדלות, צרה ומצוקה. זוהי עובדה שנראית ונמדדת בשטח, לא דיעה, לא מחשבה, לא רעיון. עובדה. הרבה אנשים רעבים מאד בגללה. חשוב להפנים את המשוואה: כסף ללא תמורה = דלות ועוני.

כמובן, יש נזקקים. אבל אותם יש לפלות בפינצטה, מתוך שלל אנשים המזנקים על כל קיצבה רק לשם נוחות זמנית, נוחות ההופכת לצבת עוני, לופתת תוך זמן קצר. זוהי כלכלה חולה, מתאבדת, מסוכנת, מדורדרת, אנטי יצרנית ואנטי חברתית.

האם זוהי הסולידריות הנדרשת מאיתנו? הזוהי הזדהות וחברתיות למופת? אולי השר אורלב, הממשיך את מחשבת השמאל הסוציאליסטי (הנשמר היום בידי מנגנוני עובדים שכבר אין להם מושג מהו סוציאליזם וכמה אקדמאים הזויים שסוגרים משכורת לא רעה בכלל), כל כך התאהב במצוקה ובעוני עד שהוא רוצה להגדיל את מימדיהם, ויחד איתם את גודל ההזדהות והחמלה שלו? מפני שזו המשמעות החד משמעית של הצעדים הללו. ושוב - זו עובדה, לא אידאולוגיה.
מהי מדיניות הממשלה, אם כן? במה מתבטאת הסולידריות שלה?

מדיניות הממשלה היא להפוך את הכסף לשווה יותר, כך שגם במצב הקשה, בו אין תקציב להוסיף לחלשים באמת, הם יוכלו לנצל את מה שיש בצורה אפקטיבית יותר.

למשל, הפרטת הבנקים, הורדת הריבית, ופתיחת השוק הבנקאי לתחרות תעזור מאוד לשכבות החלשות. הרי לכולם יש חשבון בנק והם משלמים עמלות רבות וריביות גבוהות על אוברדרפט (אגב, זה מהלך שיפגע ועוד איך בבעלי ההון. אבל רובם יקבלו זאת, למרות חוסר הרצון, בהבנה, משום שבכל מדינה מתוקנת אלו הכללים המקובלים).

הפחתת המע"מ המתוכננת, יחד עם ההפחתה המשמעותית במיסי קנייה (כולל מוצרים בסיסיים) היא דוגמא לעזרה הפרוגרסיבית ביותר שניתן לתת לשכבות החלשות (וכן - גם למעמד הביניים). הפרטת חלק משירותי החשמל והיבוא יוזילו מחירים של שירותים ומוצרים שכל אזרח משתמש בהם.

הקיצוצים בעיריות יובילו התייעלות שתאפשר גם להוזיל את עלות המיסים העירוניים. למשל, חלק מן העיריות גובות מחירי מים מוגזמים פי שלושה וארבעה וארנונה יקרה, בשל גבייה סלקטיבית ולא חוקית, ולא מעט כדי לממן פרויקטים מפוקפקים.

בנוסף מתחילה הממשלה במדיניות מציאת עברייני קצבאות, וכאלה יש לא מעט, כמו גם עברייני מס ועובדים זרים לא חוקיים. לאחר שיזוהו לפחות חלק מן המתחזים, ולאחר שהמצב הכלכלי וההוצאה על החוב יפחתו, ניתן יהיה להוסיף לקצבת מי שבאמת אינם יכולים לעבוד, כזקנים או נכים כרוניים. אלה הנזקקים האמיתיים. כמו כן מתוכנן חוק פנסיה חובה, שהוא הכרח המציאות במדינה שבה כל אחד (כולל נבחרי ציבור) מרגיש שהממשלה (משלמי המיסים) צריכה לשלם על כשלונותיו.

כל אלה ועוד הם ביטויים של סולידריות אמיתית. זו המטפלת במחלה בעזרת תרופה שהורגת את חיידקי המחלה (גם אם היא מלווה בסימפומים לא נעימים פה ושם), ולא בעזרת ממתק המשפר את מצב רוחו של החולה, אבל מקדם את מותו.

רק בארץ מתייחסים לקופה הציבורית כאילו היא הקופה הממשלתית, לא הכסף שנשאר בידי הציבור. מהלכים המשפרים את יכולת הקנייה והמורידים את המיסים העקיפים אמנם משאירים את הממשלה עם פחות כסף. אבל הכסף הזה מגיע ישירות לציבור - על כל מגזריו, כולל החלש. המתנגדים חושבים שכדאי לגבות את הכסף הזה, להוריד את ערכו, לפגוע בצמיחה ובהבראה, ולשלשל אותו ישירות לכיסי החלשים.

כלכלה נכונה ובריאה לא לוקחת את הכסף מבעליו, אלא קודם כל מגדילה את יכולת הקנייה שלו, מעודדת עסקים, מעודדת עבודה, מעודדת צמיחה. אלה טובים לכולם. הכסף של הציבור שווה יותר. היחס: כוח קנייה/עבודה או קיצבה, משתפר. והמחיר? אותו מחיר.

מה אתם מעדיפים? בעיקר לאור התוצאות העגומות של העברת הכסף מכיס לכיס שתוצאותיה ניכרות בשטח?

כיצד הייתם נוהגים בקופה הביתית? כאשר האוצר נוהג בכספי הציבור כפי שהציבור היה נוהג בו, אז הוא מגלה סולידריות אמיתית. אז הוא מאפשר טיפול עתידי טוב יותר בחלשים. ברוב ארצות העולם זוהי ההתנהגות המקובלת. שהרי מה עדיף? לעזור לחלשים על-ידי החלשת המשק והתערבות בכיסי האזרחים, או על-ידי עידוד המשק והעצמת זכויות הפרט?

לסיכום, צריך "להחליף את הדיסקט" החברתי. מי שהנזקקים לנגד עיניו לא ימשיך בדרך ששיקעה אותם עמוק בבוץ והפכה את שלולית המצוקה לאגם. הוא יבדוק מה באמת עוזר להם, מה באמת יאפשר לנו לבחון את המצב בעוד 3 שנים ולהגיד עשינו טוב. אם תימשך תרבות הקצבאות, בעוד 3 שנים יהיו יותר מ-300,000 נתמכים, בתחזית אופטימית. האם לכך אנו מייחלים, או למשק בריא, יצרני, מכניס, רווחי, מעסיק, תשתיתי וחזק?

הכלל הישן והנכון אומר כי כדי להיות נדבן, יש קודם כל להיות אמיד. זוהי מטרת האוצר ומדיניותו.

לסיום, באשר לקיצוצים הרוחביים של האוצר ומלחמת השרים בה. השרים עושים כאן טעות. הם בוחרים ללבוש את כובע המשרד במקום את כובע הציבור. בכל הקיצוצים של האוצר נמנעו השרים מלהתעמת עם המנגנון המנופח של משרדם. לא פיטרו, לא ייעלו. רק צמצמו היכן שאנשי המשרד הירשו להם. הגיע הזמן לטיפולי שורש. השרים חייבים להתחיל לשרת את הציבור ולא רק את קופות החולים או המורים או המובטלים. הגיע הזמן שהממלכתיות תגיע למשרד החינוך (המרצה לנו על חשיבות הלאום, ובו בזמן מממן בכספיו אלפי מורים שמזמן היה צריך לפלוט), הרווחה, הבריאות, התמ"ס וכד'. רבותיי (שרים ותקשורת), הגיע זמן הייעול. מושחתים (מנגנונים ו"חברתיים" הפוגעים בציבור שעליו הם לכאורה מגינים) - באמת נמאסתם.