ים החיים הכחול הפך לים המוות השחור

הנה מוטלות גופותיהם. שורה אופקית אחת. מצבה חיה-מתה לנוראותיה של מלחמה. הנה הם, "פעילי השלום" – במירכאות ובלעדיהן – שנשאו, בעל כורחם, בנסיבות שהם היו אחראים ליצירתן, בתוצאות מעשיהם.

הנה הם, עטויי כיסויים. איש לא יזכור את שמם, את ארצות מוצאם, את הביוגרפיה שלהם, את כוונותיהם. הם ייזכרו בארצותיהם כקורבנות של טבח.

ועכשיו - העולם כולו נגדנו. אנחנו נגייס את מיטב המסבירנים להגיד שאנחנו, בעצם, הקורבנות. שפנינו לשלום. שלא הייתה לנו ברירה. שלא היינו יכולים להסכים למצב, שבו ספינה חמושה במאות אנשים, עמוסה תכולה שאיש לא היה יכול לערוב למהותה בהיעדר בדיקתה, מתכוונת להיכנס לעזה. והכל נכון, לזוועתנו.

והנה הפצועים שלנו - הדקורים, המוכים, הירויים. הנה האותות והסימנים להיות חלק מהנוסעים התמימים חמושים, מזוינים. מסע השייט היה מסע שיסוי. אילו התכוונו באמת ובתמים להעביר סיוע הומניטרי לעזה היו יכולים להעבירו ללא מסע ראווה מתוקשר, קנטרני, דווקני.

הנה הם, המתים הזרים. מותם מזעזע ומעציב. הוא היה יכול להימנע. הוא היה צריך להימנע. מה נורא לחשוב, כי בנסיבות שגם הם נמנו עם מחולליהן, הוא היה בלתי-נמנע.

לא תמיד הים אכזר. אכזריים הם בני אדם - לא כולם – שלפעמים מסוכנים מכרישיו ומלווייתניו.

הנה מוטלות גופותיהם על אלונקות. עדויות אילמות לקרב שהתחולל על סיפונה של ספינה, שמלכתחילה לא היה סיכוי לכל מי שנמצאו על סיפונה, להשלים את המסע שאליו יצאו עליה.

בעוד הספינות "עושות דרכן" אל נמל ישראלי, לבדיקה ולבירור, לחקירה ולאיתור, נותר הים הגדול והשקט, זה שאנשים מדמים, על חופיו ובאופק שמעבר לו, אהבות וסיכויים, זירה עדה אילמת לקרב-רב נוסף במלחמה שאף פעם לא די לה.

הנה מוטלות גופותיהם של אנשים שהיו אמורים לחיות גם היום, והם אינם. לעולם. ונוכח מותם אנחנו לא יודעים מה לעשות – בלאו הכי איש לא יאזין להסברים שלנו, לפיהם "הם התחילו".

אנחנו לא יכולים לבקש סליחה ולהגיד "לא התכוונו". לא יכולים להתנצל. ואנחנו נותרים, נושכים שפתיים, חורקים שיניים, כוססים ציפורניים וחשים וחושבים, איך הפך באור ראשון של בוקר השלושים ואחד במאי 2010 ים החיים הכחול לים המוות השחור.