בלב דואב ובלב ים

צפיתי אתמול בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה, שבה נשאלו שלושה מרואיינים מכובדים - שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, אלוף ותת-אלוף במילואים - כלום יש לעצור בכוח את המשט ה"הומניטרי" לעזה. תשובת השלושה, נחרצת וללא התלבטות, הייתה - כן, יש למנוע בכוח את הגעת הספינות.

לפני כשבועיים כתבתי כאן מאמר בנושא זה, ובו הזהרתי כי מניעת המשט בכוח עלולה להיות עבורנו מה שהייתה פרשת "אקסודוס" ב-1947 לשלטון הבריטי בארץ-ישראל. דאגתי כי עותק מן המאמר יגיע גם ללשכת שר הביטחון.

לדאבוני, אשר יגורנו בא.

אכן, כפי שכתבתי במאמר, "אין ספק, חיל הים יכול - ואף די בנקל - ליירט את צי 'פורצות ההסגר'". תקוותי כי נוכל להשלים מבצע זה מבלי שנידרש לפתוח באש, וללא צורך בפגיעה פיסית במי מבין עשרות הנוסעים שעל הספינות - נכזבה. נוסעי הספינות סרבו להפנות חרטום לעבר אשדוד, וגילו התנגדות עזה ללוחמי חיל הים בעת ההשתלטות בלב ים. לדאבון לב, היו נפגעים - הרוגים ופצועים רבים מקרב הנוסעים, ופצועים מקרב חיילי צה"ל.

ההוראה שניתנה ללוחמי חיל הים התעלמה מן העובדה שספינת הדגל של המשט היא ספינה טורקית, כאשר מרבית נוסעיה הם טורקים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים.

ישראל פעלה במקרה זה תוך התעלמות ממערכת היחסים המורכבת שיש לנו בשנה האחרונה עם ממשלת ארדואן. בעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים כיצד תקרין התכתשות זו על עתיד יחסינו עם מדינה חשובה זו.

איננו יודעים גם אילו השלכות פוליטיות נוספות צפויות במקרה זה במכלול יחסינו עם המיעוט הערבי בישראל, על שיחות הקרבה עם הרשות הפלסטינית, על מדינות ערביות שכנות, ובזירה הבינלאומית.

למיטב זכרוני, הממשלה הבריטית מעולם לא טענה ב-1947 כי אין זכות לעקורי המחנות היהודים לנסות ולפרוץ את ההסגר על חופי הארץ. הם גם לא טענו כי אין זכות למעפילים שעל הספינות להתנגד לניסיונות ההשתלטות של הצי הבריטי.

במצב שנוצר, הבה נאמר ברורות:

ישראל מטילה הסגר על רצועת עזה ועל תושביה. הסגר זה כולל הסגר ימי. אגב, זה גם מה שהודיעו הלילה קציני חיל הים לספינות המשט הימי. אינני מתייחס כאן להגיונה של מדיניות זו, אלא רק לעובדה הקיימת.

גם אם איננו אוהבים זאת, טבעי שהצד השני עושה ניסיונות לפרוץ את המצור - אם בדרך המנהרות בגבול הרצועה וסיני, ואם במבצעי המשט הימי.

זאת ועוד: ממש כמו מעפילי "אקסודוס" ב-1947, מותר היה לנוסעי המשט הימי לעזה לגלות התנגדות, וכך אכן עשו.

הבעיה שלפנינו היא בקרת-נזקים, מזעור ההשלכות המדיניות הקשות שהיו ושתהיינה. ב-1947 טרם ידענו את כוחה של התקשורת המודרנית. ההתנגשות שהייתה בלב ים בין חיל הים הישראלי לספינות המשט - לא תוכרע בכוח הלוחמים והנשק, אלא בכוח התמונות והתקשורת. ישראל לא רק שלא נערכה לקראת מערכה זו. דומה שאנו מוצאים עצמנו מנהלים עדיין מערכה הסברתית מיושנת, עם אותם טיעונים שהשמענו לפני ההתנגשות. טרם הפנמנו כי אנו עומדים עתה בפני מצב חדש לחלוטין. מצב הדורש קודם כל מדיניות חדשה.