מה שמאחורי תעודת העיתונאי

וזכורים לטוב גם הצלמים. אלה, בדיוק כמו הכתבים, שאליהם הם מתלויים בכתבותיהם, נושאים תעודת עיתונאי לכל דבר וכחברי אגודת העיתונאים מונפקת להם גם תווית עיתונות, המודבקת על שמשת רכבם.

אחרונים-חביבים הם, כמובן, הבלוגרים באתרי האינטרנט, שהולכים ומוכרים כעיתונאים לכל דבר מטעם הגופים המוסמכים. רבים מהם בעלי עבר בעיתונות הכתובה או האלקטרונית.

כאן המקום להזכיר שכדי לשאת בתואר עיתונאי אין כל חובה בהכשרה ספציפית. עם זאת פועלות מסגרות שונות להכשרת עיתונאים ולקידומם המקצועי. מסגרות אלה כוללות השתלמויות פנימיות באמצעי התקשורת לשם הכשרת עובדים לעצמם. כך, למשל, מתחילים עיתונאים רבים את דרכם בעת חיולם בגלי צה"ל; ויש גם לימודים בבתי-ספר מקצועיים, המעניקים מיומנות בסיסית לעבודת עיתונאי, ולחלופין - לימודים לתואר ראשון בתקשורת במכללות ובאוניברסיטאות.

השאלה מיהו אכן עיתונאי חורגת גם מחוץ לעולם המדיה ומסקרנת את הציבור הרחב כולו. במרוצת הזמן תפסו על המקצוע הזה טרמפ גם מי שלא הוכרו בעבר כעיתונאים לכל דבר. כאלה הם, למשל, מזכירי מערכות או רכזיהן, שתפקידיהם ניהוליים יותר מאשר עיתונאיים גרידא.

בשנים האחרונות הצטרפו לקטגוריית העיתונאים גם המפיקות, שבעבר הוכרו כמזכירות לכל דבר; השדרים במדיה האלקטרונית, שממונים על הקראת הטקסט המוגש להם על-ידי העורכים; המגישים למיניהם, האחראים על ניווט תוכניות האקטואליה, על ביצוע ראיונות בשידור חי ועל הפנייה לכתבות ולדיווחים השונים; הגרפיקאים העובדים באמצעי התקשורת ושכמה מהם, כמו חנוך מרמרי, או יוסי קליין, הפכו במשך הזמן לעורכים ראשיים של העיתונים שבהם עבדו. אפילו מנהלי הארכיונים העיתונאיים הם כיום בעלי תעודת עיתונאי לכל דבר.