מכתב פתוח לח"כ חנין זועבי

שלום חברת כנסת חנין זועבי,

כשראיתי את הקולות ושמעתי אותם, בשידור ישיר וחי במשכן הכנסת שאליו הגעת השבוע לאחר השתתפותך במשט הקנטרני והדווקני, שכונה בלשון אורווליאנית "משט הסיוע ההומאניטרי", חשתי כלפייך תחושות מעורבות. כעס. סלידה. תיעוב. טיפה של חום. חמלה. רחמים.

כאשר בזה אחר זה עלו חברי כנסת ותקפו אותך, גידפו וקנטרו, הקניטו וביזו אותך - הרחיק לכת בכך ח"כ יוחנן פלסנר שכינה אותך "רווקה בת 38" ( מן הסתם, כמשוער, בסתר לבך הודית לו על שהפחית ממניין שנותייך שנים אחדות) – על השתתפותך במשט הארסי הזה.

זכותך למחות. זכותך להפגין. יש לך במה. יש לך שופר ותיבת תהודה. יש לך מנדט. כחברת כנסת את רשאית להביע את דעותייך, לרבות מעל דוכן הנואמים, בכל נושא ועניין, בכל נימה וטון. את יכולה לדבר על קיפוח ועל עוולות וגם על עוללות הכיבוש. זכותך להגן במשכן הכנסת, במליאתה ובוועדותיה על זכויותיהם של תושבי עזה, להיות פה למצוקתם, להזעיק את אומות העולם להתערב למענן.

זכותך לא להביע הזדהות עם צבא ההגנה לישראל ואף להביע מחאה ולמתוח ביקורת חריפה על פעולותיו. זו זכותך. כנציגת הציבור הערבי בכנסת וכשליחתו זו - ודאי לדעתם ולתפיסת חובתך.

אבל כשהתייצבת למסע השיסוי והצטרפת למסע עברת, גם לדעת הסובלניים שבינינו ואני, אזרח ישראל שמובחן ומזהה עצמו כאיש שמאל, מחשיב עצמי כמי שנמנה עמם, את גבול הסובלנות. הרחקת לכת. בניגוד - אם כי לא קיצוני - לדברים שהטיחה בך חברת הכנסת מירי רגב, בעברית ובערבית, וכינתה אותך "בוגדת", אני חש וחושב, שאם יש במעשה שלך משום בגידה - הבגידה היא במהות שליחותך.

יש לך מקום עבודה מסודר (הלוואי על רבים מאתנו). יש לך תפקיד מוגדר. הימים שבהם הצטרפת למשט היו ימים שבהם מעלת בתפקידך. לא הופעת לעבודה. הימים שבהם שהית בים הם ימים שבעבורם תשלם לך מדינת ישראל, זו שיצאת חוצץ נגדה, באופן מעשי, פיזי, ובאופן אידיאולוגי, תעמולתי, משכורת. מעלת בשליחותך, בגדת גם במקום עבודתך.

אם יש לך - ויש לך! - ביקורת, חריפה ככל שתהיה, המקום למתוח אותה הוא בכנסת, מקום העבודה שלך. אם הזירה הזו לא חשובה לך מספיק או לא מעניקה לך את ההד התקשורתי שאת רוצה ליצור בארץ ובעולם הואילי והתפטרי. קומי צאי. עזבי. את יכולה להרעיש שמים וארץ לא כחברת כנסת ישראל אלא כאזרחית ערבייה גאה (ועכשיו גם מושפלת) בה.

אבל ברשותך, חנין, אעזוב את הפרוצדורה. אם וכאשר גמרת אומר להצטרף למסע הימי המתריס - היית אמורה למלא בו תפקיד. את היית אמורה למתן, להרגיע, להתייצב בראש הכוח של "האנשים שעל הספינה", מי מהם אנשי שלום ומי מהם מחרחרי מלחמה. את היית אמורה להתייצב, בגופך, נוכח לוחם השייטת הראשון שהשתלשל מכבל המסוק ולומר לו - עצור, רגע. בו נרגיע. בוא נדבר. בוא ננסה להידבר. בכוח לא נשיג כלום. אלימות לא תשרת איש ועלולה לפגוע באנשים רבים (אפשר וצריך להתווכח האם, אומנם, הם גם חפים מפשע!). אם את, אכן, שליחת ציבור ונציגתו וכל מה שחשוב, יקר וקדוש לך הוא לגונן על עניי עזה ולהגן עליהם, לדאוג לאספקת מזון וציוד הכרחי אחר - היית אמורה למלא תפקיד פעיל, גלוי, כדי ששם המסע יצדיק את תכליתו ואת מהותו; כדי שהסיוע ההומניטרי – ללא מרכאות, ללא ציניות - פשוטו כמשמעו - שעל סיפונן של אוניות המשט אכן יגיע ליעדו. לא עשית זאת. השגיאה הזו התבררה כטעות טראגית.

אם אינך מבינה חרף העלבונות שהוטחו בך (שכאמור אני מסתייג ואף מוקיע את סגנונן ואת נימתן כמו גם את האופן שבו הם הוטחו בך) את שורשי הזעם כלפייך, את מחמיצה את העיקר: את הסיכוי למלא את החשוב בתפקידים שנבחר ציבור ערבי עשוי למלא במציאות הקיומית הכמעט בלתי-אפשרית שנוצרה במקומותינו: להשקיע אל מאמץ אפשרי כדי להרגיע את משבי הרוחות הבוערות ולכבותן. להסות את הצעקות הכבדות ולקיים שיח אנושי, תרבותי, שקט. להחליף את הרצח המייאש והאפל בעיניים במבט של חיים ותקווה.

גם מי שמתנגדים נחרצות להתנהגותך הבלתי ראויה והבלתי מתקבלת גם על דעתם של הפייסנים ושוחרי השלום שבינינו צריכים, גם כיום, עם סיום מבצע ההשתלטות על 'מרמרה', זכאים לצפות ממך להמשיך לפעול למען תושביה של עזה בדרך אחרת, בדרך שאת מחויבת ללכת בה - הדרך הפרלמנטרית. בתוך כנסת ישראל, לא מחוץ לה.

בניגוד לקולות קוראים רבים לשלול ממך את חברותך בכנסת - אם בדרך חקיקה ואם בכל דרך שהיא - אני תומך דווקא בהישארותך בה, במקום שבו את צריכה ויכולה לעשות 'תיקון'.

לא אוכל להצדיק אותך ולא אוכל להגן עלייך, חנין, אם תמשיכי לירוק לנו דם בפרצוף. לא אסלח לך על כך. אל תתני לי כל סיבה שהיא לחתום על קריאתה של חברת הכנסת מירי רגב, שהטיחה בך, גם בשפת האם שלך, את המלה שלא אחזור עליה כאן.