רשעות בשדה הספרות

סופרי "מחנה השלום" יכלו לפעול כך, כי מסיבות היסטוריות הקשורות בהרכבן האידיאולוגי של העלייות ובצורות הקואופרטיביות שבעזרתן ביסס השמאל את מעמדו בישוב עד ייסוד המדינה, נותרו גם לאחר ייסודה מרבית עמדות הכוח בתחומי החיים השונים (וכמובן גם בתחום הספרות) מרוכזות בידי מפלגות השמאל. למעשה העתיקו מפלגות הפועלים בתקופת הישוב וגם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל את הטקטיקה של השמאל בעולם – החדרת האידיאולוגיה שלו והפצתה בחברה על-ידי השקעת משאבים גדולים בתחומיה השונים של התרבות. הוא ייסד עיתונים, תיאטראות, מרכזי תרבות, בתי הוצאה לאור ומוסדות מחקר, אייש אותם באנשיו וקידם ובעזרתם את יקיריו.

ואכן, השמאל לא רק החזיק במוקדי כוח אלה עד מלחמת ששת הימים, אלא גם העמיק את אחיזתו בהם מאז. בשליטת אנשיו נמצאות שתיים מהוצאות הספרים הגדולות, מרבית במות הספרות ותפקידי העריכה. אנשיו מכהנים כראשי החוגים לספרות באוניברסיטאות וכחברים בוועדות השיפוט של הפרסים לספרות, ובהחזקתו אפילו אגודת סופרים נפרדת מאגודת הסופרים העבריים הוותיקה. למען ההגינות יש להבהיר, שהשמאל כבש בקלות כזו את עמדות הכוח וההשפעה האלה גם משום שהימין הפקיר אותם לכיבושיו מחוסר עניין בקידום השקפתו באמצעות השקעה בתרבות.

בתגובתו של לוינשטיין לעוול שנעשה לו ב-1969 בולטת העובדה, שהוא לא זיהה במועד את השינוי שחולל השמאל בחיי הספרות אחרי הניצחון במלחמת 1967, וכלל לא הבחין שזה בינתיים גיבש מחנה סופרים שיפיץ את עמדתו הפוליטית על-ידי חתימה על עצומות נגד "הכיבוש", השתתפות בעצרות עם נגד מדיניות הממשלה הנבחרת והטפה ביצירותיו לנסיגה חזרה לגבולות הקודמים – גבולות "הקו הירוק". בספרי החדש "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" יש מבחר דוגמאות מרומנים שבהם גייסו סופרים ממחנה "השאננים לציון" את עצמם ואת יצירותיהם להפצת ההשקפה הפוליטית של "מחנה השלום".

לוינשטיין לא רק הופתע מדחיית הפואמה החדשה שלו על-ידי כל העורכים שאליהם שלח אותה לפרסום, אלא גם מן הגילוי, שבמהלך השנים שחלפו מאז פרסום הפואמה הראשונה השתנו הקריטריונים של עורכי הספרות, שעל פיהם הם בוחרים מה ראוי ומה בלתי ראוי לפרסום. כאשר שלח את הפואמה "עד שילה" לשישה מהם, היה כה בטוח בערכה הספרותי, שכלל לא שיער כי מישהו יעז לדחות אותה עקב הסתייגות מההשקפה הלאומית-ציונית שבה, שהייתה זהה לזו שביטא בפואמה משנת 1951.

דחיית הפואמה "עד שילה" על-ידי ששת העורכים פקחה את עיניו של לוינשטיין להבין את הסכנה המאיימת על המדינה מסטייתם של הסופרים מהמשמרת הצעירה יותר, סופרי "הגל החדש", שאחרי מלחמת ששת הימים, מן העמדה הציונית המקורית שהייתה מקובלת על מרבית הסופרים מהמשמרת שלו – סופרי "דור בארץ". לא זו בלבד שבמקום לדבוק בציונות ביתר התלהבות על הצלחתה הנוספת בדרך להגשמה המלאה של חזונה, הם מקוננים שוב את קינת "אבוי שניצחנו", בדיוק כפי שעשו אחדים מהמשמרת שלו אחרי הניצחון במלחמת השחרור, אלא שהצעירים גם מחליפים את תוכנה המקורי של הציונות בתוכן זר, הסותר את הנחותיה ואת חזונה. בעודם מקווים לשבור את "חזית הסירוב" של הערבים לכרות שלום עם מדינת ישראל, הם מציעים ויתורים על הישגי מלחמת ששת הימים ונסיגה לגבולות שכה פיתו את מדינות הליגה הערבית ליזום ב-1967 מלחמה שנועדה לתקן את הכישלון שספגו במלחמה שיזמו ב-1948.

ב-1996, השנה שבה פרסם את הרומן "עוול" שעלילתו מתרחשת בשנת 1969, כבר הכיר אהרן מגד את עומק הסטייה של "השאננים לציון" מהציונות וכאב את נכונותם של רבים מבין סופרי המשמרות הספרותיות המאוחרות שהזדהו עם "מחנה השלום" להכריז על עצמם כפוסט-ציונים. והיו גם אחדים בקרב "שאננים לציון" שהקצינו עוד יותר והכריזו על עצמם כאנטי-ציונים. אלה גם אלה כבר לא הסתפקו בייחוס תוכן זר לציונות המקורית, אלא שללו את תְקֵפותה ואת זכאותה לקבוע את עמדתה של ישראל ואת קוויה האדומים בפתרון הסכסוך עם הפלשתינים ותומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי המכנה את עצמו "הליגה הערבית".

רק סופר שחווה על בשרו את תקופת הטרור הרוחני, שהפעילו "הנאורים" ממחנה "השאננים לציון" מסיום מלחמת 1967 ואילך, נגד מי שנחשד בעיניהם כמחזיק באמונתו הציונית כמקודם, מבין את המחאה שביטא מגד ברומן "עוול" באמצעות סיפורו של המשורר יעקב לוינשטיין, שלא התיישר לפי הקו הרעיוני החדש. הטרור הרוחני שביצע מחנה "השאננים לציון" בשם השמאל כלפי הסופרים שזיהה כיריביו הרעיוניים בשאלות השעה, הניב עד מהרה את התוצאה המיוחלת. גם מי שלא נפרד מהשקפתו הציונית, בחר להצניע אותה ובלבד שלא יאונה רע ליצירתו. שאם לא כן, איך ניתן להסביר כי בעוד בחברה הישראלית ההתפלגות בין השקפות הימין והשמאל כמעט שווה, מתקיימת כבר משנות ה-80' חלוקה סטטיסטית שונה ומשונה ביותר בין הסופרים. כה רבים מהם מזדהים כשייכים ל"מחנה השלום" וכה מעטים מוכרים כסופריו של "המחנה הלאומי"? ולמען האמת, חלוקה מוזרה כזו מתקיימת גם בין המרצים באוניברסיטאות ובין העוסקים בתקשורת על שתי צורותיה – הכתובה והמשודרת.

את ההתפלגות המוזרה הזו בציבור הסופרים ניתן להסביר רק על-ידי מעורבותה של "יד עליונה" –גשמית וחמקמקה האחראית לכך. והיא מצדיקה את ההנחה, שלא מעטים הם הסופרים במחנה "השאננים לציון" שבעמקי לבם מחזיקים בהשקפתם הציונית הקודמת, אך מפחד שמא יבולע ליצירתם ושכתביהם יישארו קבורים במגירות שולחנם, הם מתנהגים כמו האנוסים בספרד של ימי הביניים – מקפידים לקיים את המצופה מהם ומדי פעם "מתנבאים" בהתאמה לקו הרעיוני החדש.

מגד לא רק כתב על העוול שנעשה לגיבורו הבדוי, אלא ביטא במידה רבה את הרגשתו כקורבן בעצמו של שתי השיטות שבעזרתן החלה "היד הנעלמה" להדיח את יריביהם האידיאולוגיים של "מחנה השלום" לשולי הספרות הישראלית – ה"הערכה מחדש" וה"המתה בשתיקה". ודווקא הוא, שלא היה ריאליסטי באופן קיצוני בסיפוריו, לא חטא באדישות לכאב היחיד על-ידי כתיבה על "אנחנו" ולא שיעבד את עטו לתמיכה במשימות של המדינה או של המפלגה השלטת, ולכן אי-אפשר היה לייחס לו את "המומים" שייחסו סופרי "הגל החדש" לסופרי "דור בארץ", הרגיש שפתאום מפנים לו עורף ומדיחים אותו כשהוא עדיין במיטבו אל מדור הסופרים, שלהם אומרים: נא להשלים עם העובדה שאין לנו חפץ בהשקפתכם הציונית.

מגד גם לא היה המקרה הקיצוני והמקומם ביותר לרשעותה של שיטת "ההערכה מחדש", שהפעילו "השאננים לציון" כלפי סופרים שלא היו נכונים לוותר על חזונה ועל יעדיה של הציונות המקורית. פגיעתה החמורה ביותר של שיטה זו הייתה ביצירתו של משה שמיר, שנשאר נאמן לאמונתו הציונית, גם כאשר כל המערכת הפוליטית, ובכללה גם המערכת הספרותית, סטתה שמאלה אחרי מלחמת ששת הימים.

משה שמיר היה ועודנו מן המְספרים היותר מצטיינים בהישגיו האֶפּיים בספרות של שנות המדינה. ואף על-פי כן, לא עיכבו הישגיו ומעמדו בספרות הישראלית את הפעלת "ההערכה מחדש" נגד יצירתו, מרגע שהצטרף לחבורת "זאת הארץ", שצידדה ברעיון ארץ-ישראל השלמה, ובמיוחד אחרי שפרסם את השינוי בהשקפתו בספרו "חיי עם ישמעאל" (1968). תגובתה של "היד הנעלמה" לא התעכבה זמן רב אחרי הופעת ספרו זה, ומיד השתנה היחס ליצירותיו. מסוֹפר פורץ-דרך הוצג לפתע כסופר מיושן, שספריו כתובים בשפה עמוסה ושעלילותיו לוקים בנטייה רעיונית דידקטית מדי. בשנותיו האחרונות הפכו אותו "השאננים לציון" לסופר מוחרם ומנודה.

פגיעת ההתנכלות ביצירתם של סופרים ותיקים שמעמדם כבר היה מבוסס היטב, כמו משה שמיר ואהרן מגד, אינה משקפת את פגיעתן המרושעת של שתי השיטות ביוצרים מן המשמרות הצעירות יותר בספרות הישראלית שזוהו כ"לאומיים". אלה הושתקו פחות על-ידי שיטת "ההערכה מחדש", אלא יותר על-ידי שיטת "ההמתה בשתיקה", שבמסגרתה דאגה "היד הנעלמה" לכך שספר חדש של סופר שאינו משתייך למחנה "השאננים לציון", אלא מגלה "סטייה רעיונית" מהאידיאולוגיה הפוסט-ציונית של השמאל, לא יזכה לשום שימת לב, החל ממאמר ביקורת וכלה באיזכור בימי העיון לספרים חדשים שמקיימים מדי פעם החוגים לספרות באוניברסיטאות. נבזותה של שיטת "ההמתה בשתיקה" נחשפת כאשר במקביל זכו ספרים חסרי ערך בעלי רמה ירודה כמו "אחוזת דג'אני" של אלון חילו ו"המפץ הקטן" של בני ברבש לשבחים מפליגים שלא היו ראויים להם, אך ורק משום שמחבריהם התיישרו עם הקו הרעיוני המקובל על בעלי "היד הנעלמה".

אלא שפגיעת השמאל בסופרים שזיהה כ"לאומיים" מדי לטעמו לא התבטאה רק בסתימת פיהם ובהשתקת קולם באמצעות שיטת "ההערכה מחדש" ושיטת "ההמתה בשתיקה". ל"יד הנעלמה" היו דרכים נוספות לפגיעה בסופרים אשר לא הצטרפו למחנה הנכון ("הנאור", "הליברלי" ו"ההומני"). בעטיה של יד רשעה זו התמעטו סיכוייהם לזכות בפרסים ובמלגות התפנות לכתיבה – מההטבות הספורות שהקצתה המדינה לסופריה. הם גם לא הוזמנו לכנסים של סופרים בארץ ולא נשלחו לייצג את הספרות הישראלית בכנסים כאלה בעולם. הם כמובן לא שותפו בפאנלים ובימי עיון המוקדשים לספרות הישראלית באוניברסיטאות ואף אוניברסיטה לא אימצה אחד מהם למשך שנה במעמד סופר-מרצה.

השמאל מייחס לעצמו נאורות (יחס ליברלי לריבוי השקפות ופתיחות לב לרעיונות חדשים) ויושר אינטלקטואלי (תמיכה בחֵרות המחשבה ובחופש הדעה ובמתן הזדמנות הוגנת לחולקים על דעתו לבטא את עמדותיהם ורעיונותיהם). אך בפועל הוא מפעיל מאחורי הפרגוד את שיטותיו החמקמקות – "תופר" קריטריונים המותאמים להפליא למועמדים הרצויים לו ובעזרתם הוא מסנן מועמדים בלתי רצויים, דואג למינוי ועדות שיפוט המורכבות מאנשיו, "מבשל" מראש החלטות ומעביר אותן אחר כך בישיבות, אך תמיד בהקפדה מלאה על "שקיפות" ההליכים ועל קיומם "על-פי הספר".

רבים הם נפגעיהן של שתי השיטות הפסולות הללו, שאין להן מקום בחייה התקינים של ספרות לאומית. ואם המאמר מעדיף להתרכז בתופעה, הידועה והרוחשת מזה שנים בין הסופרים, ולא לפרט את שמותיהם, הדבר נעשה משלוש סיבות. הראשונה – אין טעם לצרף שמות של סופרים שמעמדם פחות מבוסס בספרות הישראלית אחרי שמותיהם של משה שמיר ואהרן מגד – בכירי נפגעיה של "היד הנעלמה". הסיבה השנייה – לסופרים עצמם בלבד שמורה הזכות לפרסם ברבים, שהם נמנים עם קורבנותיה של "היד הנעלמה", וגם הזכות למחות נגד הרשעות הזו הנעשית ברשות הרבים. והסיבה השלישית – ייתכן שהחצנתם של סופרים אלה כנפגעי "היד הנעלמה" עוד תוסיף ליצירתם נזקים על אלה שכבר עוללו לה "השאננים לציון".

את העובדה שהסופרים לא התקוממו במשך כל כך הרבה שנים נגד רשעותה ושרירות מעשיה של "היד הנעלמה" בחיי הספרות שלנו אין ליחס רק או אף בעיקר לחששם שיבולע ליצירתם וגם לא לכניעות שבטבעם. שתיקת הסופרים מוסברת גם על-ידי השיטות החמקמקות של "היד הנעלמה", אשר מקשות על השגת ראיות נגדה. אף סופר שהתנסה בחוויה המקוממת שחווה לוינשטיין, גיבור הרומן "עוול", לא זכה, כמוהו, לשמוע באופן ישיר ומפורש מפי עורך, שיצירתו נדחית משום שהיא מבטאת השקפה ש"היד הנעלמה" הורתה לו למנוע את פרסומה. תמיד יצרף העורך בנועם לשון הסבר תמים וחף משיקול פוליטי להחלטה כזו.

באין לעורך נימוקים ספרותיים לדחיית יצירה של סופר החשוד כ"לאומי", ישלוף תירוץ כלשהו ממאגר התירוצים הבא: היצירה ארוכה מדי ואינה מתאימה לממדיה של הבמה, חברי המערכת קראו והיו להם הסתייגויות שונות שאיני רשאי לחשפן, על שולחנו ערימה של יצירות הממתינות לפרסום, ולכן אין הוא יכול להתחייב על מועד קרוב ומוטב לשלוח את היצירה לפרסום בבמה אחרת, כתב היד כלל לא הגיע לידיו, הספר הועבר לאחד המבקרים והוא טרם החליט אם יכתוב עליו מאמר ביקורת.

והציבור שותק משום שהוא סבור, שרק בזירות החיים הגשמיות – ובעיקר באלו הפוליטיות והכלכליות – קיימים גילויים של כוחניות, מניפולציות, עורמה ותככים. נטייתו של הציבור ליחס חפות ממעשים של רשעות ושפלות לזירות הפעילות הרוחניות – ובראשן האקדמיה, האמנות והספרות – נובעת מהנחתו, כי בזירות אלה עוסקים רק ברעיונות נעלים (אידיאלים וחזונות), המוּנעים ממניעים ערכיים (האמת והצדק) ומשאיפות חיוביות (המקוריות והצטיינות). הן לא ייתכן, אומר הציבור התמים, שאלה העוסקים בדעת, ברגש ובמחשבה יפעילו התנהגויות נחותות ופסולות כמו סתימת פיות ליריבים רעיוניים וגרימת עוול ליצירותיהם.

"היד הנעלמה" צברה את כוחה משתיקת הציבור ומן הקושי של הסופרים שעָוְלוּ להם לאסוף ראיות נגדה. אך מצבה העגום של הספרות הישראלית כיום היא עֵדוּת מוצקה לנזקים שהסבה "היד הנעלמה" למעמדה ולהתפתחותה של הספרות העברית בדור הזה, מאז שהחלה לערב שיקולים פוליטיים בחייה. המצב הזה לא ישתנה כל עוד תמשיך רשעותה לשלוט ברשות הרבים הספרותית שלנו.