היה ברור שכל מטרת דבריה של הח"כ זועבי נועדו להצדיק את פעילותה, הן במשט והן בכנסת ובציבור הערבי. היינו - הסתה, זריית שנאה ופירוד, בתקווה ל"התנגשות "ציוויליזציות". מה שהיא ראתה מול עיניה - ההמולה, הגידופים והדחיפות - הם התגשמות מהלכיה הפוליטיים. מאירועים והצגות מסוג זה היא ומפלגתה ניזונים, מקבלים תקציבים ומתחזקים עוד יותר בקרב הציבור הערבי הרדיקאלי.

נלעג עד מבזה היה איך ח"כים יהודיים מגיבים. הח"כ מירי רגב הגדילה לעשות כאשר התאמצה ממש כדי לבטא בערבית את מה שזועבי מבינה גם בעברית: "לכי לעזה, בוגדת". לתואר הזה זועבי הייתה זקוקה כדי לקבל לגיטימציה בקרב חבריה למשט ולדעות הפוליטיות הקיצוניות שלה. היא קיבלה אותו באהבה רבה.

היטיב לבטא את מה שהתרחש בכנסת, יוסי שריד (לא לקפוץ, כי אין המדובר בדעות פוליטיות, אלא בתיאור פלסטי יפה!): "כבר היו ישיבות סוערות מעולם; לא נורא, בית נבחרים אינו בית לורדים, ורבים הם הרגעים הסוערים בחיינו, המחוללים סערת נפש. אך כישיבה הזאת לא הייתה: הם השתוללו כמסוממים, צווחו ככרוכיה שדג בואש נתקע בגרונה, כאחוזי תזזית קמו וישבו ושוב קמו לקלל, התרוצצו אנה ואנה כאילו שכחו את הריטלין בבית. הכנסת התקרבה עד מאוד לתגרת ידיים, בפעם הראשונה בתולדותיה. אך כפסע היה בין חילופי דברים לחילופי מהלומות". עתה יש מה להראות בעולם.

הטמטום הגדול ביותר היה לאחר שישיבת הכנסת חודשה, זועבי עלתה שוב לדוכן ושפכה את מר דעותיה וכזביה: חברי הכנסת היהודיים נמצאו במליאה. במקום להחליט שזועבי תדבר אל חבריה בלבד ולצאת כאיש אחד מאולם המליאה, בכל זאת הם נותרו שם. לו, מלכתחילה, הח"כים היהודיים היו יוצאים מן המליאה, מתירים לזועבי לדבר ומותירים אותה רק עם חבריה, שום מהומה לא הייתה מתרחשת ושום תהודה תקשורתית לא הייתה לדברי הבלע שלה.

מול עיניה היא הייתה צריכה לראות אולם ספסלים ריקים של הח"כים היהודיים, ואפילו לתת לה לנאום בערבית. מבחינתה של ישראל, מתן זכות הדיבור לזועבי ולחבריה, אפילו הדברים נאמרים בערבית, היה מוציא את העוקץ מכל ההצגה שתוכננה היטב, זמן רב לפני הנאום. גם היציאה המאורגנת של כולם הייתה מסמלת את הזלזול בה ובדבריה, ומאידך-גיסא את התפקוד של הדמוקרטיה הישראלית. בקיצור, נשאלת השאלה: מדוע היה צריך לספק לזועבי הנאה רבתי ונחת ממעשיה הנלוזים? אין תשובה אחרת מאשר טמטום.