אלופי עולם באלתור חופשי

מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, לדורותיה, עוצבה בבסיסה על-ידי צוות מקורבים מצומצם. המעגל המדיני-ביטחוני היה סגור הרמטית, ונוהל כל-כולו על-ידי רשימת שמות ידועה למעטים. לאורך השנים, היו אלה ראש הממשלה ושר הביטחון שהתוו את עיקרי דרכי הפעולה. לעיתים, ובהתאם לאישיותו, היה מצליח גם שר חוץ להשתלב במלאכת החשיבה המדינית. מבט היסטורי יעלה כי ההנהגה הישראלית לדורותיה הייתה הנהגה ריכוזית. אותם אנשים היו מדלגים מתפקיד לתפקיד, עוברים מכיסא ביטחוני לכיסא אזרחי, ומכיסא אזרחי למושב אזרחי אחר.

מדינת ישראל נולדה מתוך מצולותיה של מלחמה לשחרור לאומי. אויבים המתינו בפתח הגבולות, ונשקם בלתי נצור בעליל. למנהיגי המדינה לא הייתה אז הפריבילגיה לתכנון ארוך טווח. התגובות היו אז מיידיות, הנטייה הייתה טקטית ולא אסטרטגית. "נדאג קודם למחר, ורק אז לאחרי המחר", אמר שר בכיר בממשלתו של בן-גוריון, בניסיונו לתאר את מצוקת הזמנים. כאן, בנקודה זו, אימצה ישראל, בלא שידעה ובלא שבחרה, כמעט על דרך "כתם הלידה", שיטת פעולה כרונית שעתידה הייתה לפגוע קשות בבסיס היערכותנו. היינו אז מורגלים "לכבות שריפות", היינו אז ועודנו היום, אלופי העולם באלתור חופשי. כתם הלידה מסרב להיעלם ואותותיו עודם עמנו.

ואכן, ההיסטוריה אינה משקרת במקרה זה. ניתוח עשור אחד בלבד מתולדותיה של מדינת ישראל, עשוי ללמדנו, בדיוק מירבי, את המהות שניצבת מאחורי התנהלותה של ישראל דהיום. היעד לבחינה: 2001-1991. ללא ספק, היה זה עשור משמעותי ומכריע בעיצוב מעמדנו בזירה הבינלאומית, ובעיצוב הרכבנו החברתי. הייתה זו תקופה מכריעה ביחסינו עם הצד הפלשתיני, עשור של הסכמי שלום, עשור של חתימת הסכמים, עשור של מאבק וטרור.

אולי יותר מכל, היה זה עשור שמאופיין בחוסר יציבות פתולוגי. ניתוח תפישת השלום בעשר השנים שבין 1991 לשנת 2001, מעלה חוסר אחידות שאין לה שני. בעשור זה כיהנו בישראל שישה ראשי ממשלה. באופן לא מפתיע, כל אחד מהם ידע להביא גישה שונה באשר למדיניות הישראלית "הנחוצה" ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני. יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון - איש איש הטמיע אג'נדה חדשה ומהפכנית בחיי החוץ של ישראל. אותו העשור, שיקף באופן מתודי, את התזזיתיות הישראלית, את היעדר התכנון, את ה"טקטיקה" כדרך חשיבה. היה זה עשור ששיקף את הקלות הבלתי נסבלת של השינוי.

לאחדים מאיתנו תהא זו מילת גנאי, אך לאחרים דרך חיים. במציאות מיידית, בהוויה תקשורתית, אין זמן למחקר, אין פנאי לתכנון, אין משאבים למידע ולניתוח. אלא שזו בדיוק הבעיה. האירועים האחרונים מביאים אותנו למסקנה המתבקשת, כי יש למגר את המחלה שרודפת אותנו יותר מיובל שנים: היעדרם של מחקר, תכנון, מידע, ניתוח.

זה אומנם מאוחר, אבל אולי לא יהא זה "מאוחר מדי". לצידם של ראשי הממשלה ושרי הביטחון בישראל, מעולם לא עמד גוף מחקר ומידע בעל כוח להשפיע, בעל משקל של ממש בהתנהלות המדינית-ביטחונית. אנשי התכנון נדחקו לטובתם של יועצי התקשורת, והתוצאה - צפויה: פעילות תגובה בלתי מתוכננת. בארה"ב, בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, באוסטרליה ובעוד מדינות רבות אחרות - השכילו להבין שהנשיא אינו יכול לבדו; הפנימו, זה שנים, כי למחקר אין תחליף, שהיעדרו של תכנון ארוך טווח, שהיעדר ראייה אסטרטגית - משמע כישלון היסטורי. אחרי הכל, דיפלומטיה, ביטחון, מדיניות, כל אלה - הם מקצוע לכל דבר, ומקצוע, כמו כל מקצוע - דורש איש מקצוע.

היה מי שאמר כי מלחמת לבנון השנייה הייתה ל"מלחמת ההתפכחות". היא הציבה זרקורי ענק מעל לכל אחד מהכשלים שהיו שם ולא הצלחנו לראות באור יום. והנה, משברים הסברתיים ודיפלומטיים, כדוגמת משבר המשט הפרובוקטיבי, מזכירים לנו את נחיצותה של האסטרטגיה. אסטרטגיה בניהול ההסברה, אסטרטגיה בניהול יחסי החוץ, אסטרגיה בניהול יחסינו מול ארה"ב, בניהול קשרינו מול טורקיה, אסטרטגיה וראיית הנולד בניהול עתידה של מדינת ישראל. אסטרטגיה.

המשבר הדיפלומטי הנוכחי הוא בבחינת נורת אזהרה בוהקת. קיבעון הנרטיב הפלשתיני בתודעה הבינלאומית, הוא כבר לא עניין של מה בכך, הוא שכתוב היסטוריה של ממש. על ממשלת ישראל להפנים לקחים ולגבש לאלתר צוות מחקר מקצועי, המורכב ממיטב מוחות ישראל, אשר יהא שותף אקטיבי, מהותי, אינטגרלי, שותף אמת בגיבוש מדיניות החוץ של המדינה. אין לנו עוד פריבילגיה לוועדת וינוגרד נוספת.