אתוס "אורורה"

בגיליון סוף השבוע הקודם של עיתון מעריב פרסם אורי אבנרי את מאמרו אודות "המשט" תחת הכותרת "אתוס מרמרה". קריאת מאמרו סיפקה לי כמה רגעי "נוסטלגיה": ותיקי המפלגה לא נרפים - יש עוד אבק שריפה במחסני הנשק של המהפכה! על-מנת להשוות את פרשת אוניית "אקסודוס" לזאת של "מרמרה", הכותב לוקח את קוראי מעריב במסע היסטורי ל-1947. מסקנותיו ברורות למדי: "פרשת אקסודוס חזרה על עצמה אבל בהפוך על הפוך. עכשיו אנחנו הבריטים ועזה היא ארץ ישראל", הוא מכריז. לא היה ראוי כלל להתייחס לדבריו של אבנרי אלמלא שתי נקודות:

נקודה אחת גלויה לעין - פרסום המאמר חושף את הלכי הרוח הנושבים במסדרונות העיתון מעריב. נהוג, במיוחד לאחר התפוצצות פרשת ענת קם ואורי בלאו, להוקיע את עיתון הארץ. אך, לאמיתו של דבר, מעריב גרוע מהארץ ואף מסוכן ממנו. מה שבהארץ כותבים בגלוי, במעריב עושים תוך משוא פנים. במעריב "משקים" את הקוראים בתמהיל של "אמת-שקר". כך למשל, דרך קבע כותבים במעריב שני עיתונאים, אשר אחד מהם מייצג כביכול את המרכז והשני - כביכול את הימין. לפי המשתקף במאמריו, לשלום ירושלמי - "המרכזי" - יותר מתאים היה שם העט "שלום מזרח-ירושלמי". ומאמריו של דרור ימיני "הימני"? יכולים להיחשב כימניים אך ורק על-רקע כל השאר שנכתב במעריב: שטף דעות שמאלניות - עד לקיצוניות - כגון זו של אורי אבנרי. כך יוצרים במעריב מראית עין ומוליכים את הציבור שולל כאילו מדובר בעיתון פלורליסטי הנותן במה לכל מגוון הדעות.

הנקודה המעניינת השנייה במאמרו של אבנרי היא שיטתו: סילוף ושכתוב ההיסטוריה - העובדות והמסקנות - תוך הכנת תרכובת רעילה לפי המתכון "שקר-אמת". הכותב משווה את המעפילים היהודיים הנרדפים של אז עם "פעילי השלום" על סיפון ה"מרמרה". בפתוס טרגי הוא מבכה את "חללי שלום" אלה ומגנה את החיילים, המפקדים ואת השר הממונה - תוך השוואת הקולוניזטורים הבריטיים דאז ל"כובש הישראלי" של היום.

אך אבנרי "שוכח" את ההבדל ה"קטן" בין מפליגי האוניות: היהודיים הנמלטים מאירופה האנטישמית של 1947, שרידי שואה וחסרי-בית ניסו להגיע למקום היחיד עלי אדמות שהיה יכול לתת להם מקום מבטחים. ו"פעילי השלום"? מה הם חיפשו בעזה? איזה מפלט? מי רדף אותם? ממי הם נמלטו?

לא, אדון אבנרי - אלה שאתה מכנה אותם "פעילי שלום" הם מסיפור אחר לגמרי. מה שהם חיפשו באונייה בדרך לעזה הוגדר בדוקטרינה על-ידי האבות הרוחניים של השמאל לפני כמעט מאה שנה. לאון טרוצקי הוא הממציא של השיטה. השיטה נקראת בעבודותיו "אקספורט של המהפכה". ושיטה זאת לא נותרה רק תיאוריה - היא יושמה הלכה למעשה פעמים רבות בכל רחבי תבל: יוון, אנגולה, צ'ילה, קובה, אפגניסטן... השיטה נועדה לפתור את הבעיה המסורתית, הבעיה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם. מה לעשות, על-אף השקרים, שטיפת המוחות ותשלומי מזומן לכל מפגין, השמאל בדרך כלל לא מצליח להגיע לשלטון באמצעות בחירות. התמיכה בדעותיו - הן פרלמנטרית והן ברחוב - היא זעומה. כן, גם ברחוב - הבה לא נתבלבל. אומנם הפגנות השמאל מצטלמות לעיתים כ"המוניות", אנשי השמאל עצמם יודעים היטב מהי האמת המרה... אז מה עושים? התשובה היא: ייצוא המהפכה! אוספים חבורות "פעילי שלום", משלמים, מדריכים, מאמנים, מחמשים ושולחים לעשות מהומות מעבר לים: "מהניצוץ תחל השריפה". זאת השיטה של ייצוא המהפכה.

לכן, מר אבנרי, לא עם "אקסודוס" הייתי משווה את אוניית "מרמרה" - למען האמת ההיסטורית הייתי משווה אותה עם אונייה אחרת: "אורורה". אותה אוניית מלחמה מיתולוגית שעל-פי המסורת הימאים-המהפכניים שלה הכריעו בתותחיה את הקרב על ארמון הצאר ביום מהפכת אוקטובר הבולשביקית ב-1917.

ואם תשאל, מר אבנרי, "מדוע עם 'אורורה', מה הקשר?", אשמח להסביר: אורורה מעולם לא ירתה אף פגז ולא היה שום קרב על ארמונו של הצאר ב-1917. בדיוק כמו שלא היו פעילי שלום על סיפונה של ה"מרמרה" - הכל בלוף. אך האמת ההיסטורית לעולם לא הפריעה לשמאל לסלף את העובדות ולשכתב את ההיסטוריה. כי סילוף, מניפולציה ועיוות - הם חייהם ואורך ימיהם מאז ולתמיד.