נעמתם לנו מאוד

אחרי עשרים ואחת שנים, ירדה השבוע תוכנית הרדיו 'יש עם מי לדבר' מגלי האתר. תוכנית המאזינים המוכרת שודרה בגלי צה"ל מדי יום בשעות הצהריים. בין מגישיה במשך השנים נמנו עיתונאים בכירים כמו דן מרגלית, מתי גולן, שלי יחימוביץ' ויעקב אחימאיר.

מפקד גלי צה"ל יצחק טוניק הסביר את ההחלטה להוריד את התוכנית בשינויים שחלו במפת התקשורת בשנים האחרונות ובתחושה שהתוכנית הגיעה לידי מיצוי לאחר שחלק משמעותי מהדוברים בה הם אנשים קבועים. ואמנם, קשה להשוות את אמצעי התקשורת של שנת 89', שבה עלתה התוכנית לאוויר, לאמצעי התקשורת של ימינו. כשהחלה 'יש עם מי לדבר' את דרכה לא היו תחנות רדיו אזוריות בישראל, ובקושי היו ערוצי טלוויזיה. היו פחות עיתונים, והכי חשוב - האינטרנט עוד לא נולד. הצורך של אזרחים להשמיע את קולם התנקז כולו לבמות הבודדות שאפשרו זאת - ב'קול ישראל' ובגלי צה"ל.

כיום, עם ריבוי הערוצים ברדיו ובטלוויזיה ועם שלל אתרי החדשות באינטרנט, קיימות דרכים שונות ומגוונות לבוא לידי ביטוי, להגיב ולמחות. לאתרי האינטרנט אין מגבלה של מקום ורבים מהם מארחים מאמרי דעות שונים ומגוונים. המתקשים בכתיבת מאמרים יכולים למצוא את מקומם במסגרת הפורומים השונים או בשדה הקרב של הטוקבקים. הדור הצעיר כבר אינו נוהג לרוץ לרדיו כשהוא רוצה להשמיע את קולו, וכך נותר מאגר קטן ומצומצם של מאזינים, מבוגרים בדרך כלל, שנוהגים להתקשר ל'יש עם מי לדבר' ולהרצות את משנתם.

עם ירידת התוכנית המיתולוגית ניאלץ להיפרד גם ממשפטים שנשמעו בה באופן תדיר וכבר הפכו לקאלט. יותר לא נשמע משפט כמו 'בעיקרון אני איש שמאל, אבל הפעם אני חייב לומר שאני מזדהה עם הימין', יותר לא נשמע מאזינים מקוננים שסותמים להם את הפה, ובעיקר לא יישמע יותר משפט הסיום האולטימטיבי של המגיש גדעון רייכר: 'נעמת לי מאוד'.