פרשת אמיר מח'ול שהואשם בריגול חמור העלתה מחדש אל סדר היום הציבורי את שאלת מקומם של ערביי ישראל בתוך מדינת ישראל. תזכורת צורמת נוספת הייתה הידיעה התקשורתית שהחרם נגד תוצרת המתנחלים מתחיל להתפשט גם בין הפלשתינים, אזרחי ישראל.
כתבתי "פלשתינים" ובכך כבר נגעתי בגרעין הבעיה: האם שתי אלה - זהות פלשתינית ואזרחות ישראלית - יכולות לדור בכפיפה אחת?
זוהייר מוחסיין, ראש ארגון הטרור א-צא'איקה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, אמר ב-31 במרץ 1977 בעיתון ההולנדי "טרוב":
- "רק למטרות טקטיות אנחנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלשתינית, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות: ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל... לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלשתין - אסור שנדחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלשתין".
לפי זה, הכרזה על "פלשתיניות" אינה סתם הזדהות לאומית כמו שבן העם הצרפתי הוא "צרפתי", כי אם התרסה נגד עצם קיומה של ישראל. לפי הגדרת זוהייר מוחסיין אין חיים לישראל ליד פלשתין, כי פלשתין נועדה לשים קץ לישראל. אם כך, התשובה על שאלתנו, האם זהות פלשתינית ואזרחות ישראלית יכולות לדור בכפיפה אחת, היא שלילית.
דרך הפריזמה הזאת יש לראות את ים דגלי "פלשתין", המתנופף מעל לכל אירוע פומבי של ערבים אזרחי ישראל, כאומר: הסתכלו - זה הדגל שיבוא במקום הדגל הכחול-לבן, לא לידו!
לו היינו פקוחי-עיניים וחפצי-חיים, היינו מתייחסים לכל מי שמניף את הדגל הזה כאל מי שהנאמנות שלו נתונה לאויב של מדינתנו, ולא רק אויב הבא להכניע, כי אם אויב שבא להשמיד. מפני שמה שאנחנו רואים, מדן ועד אילת, כישראל - בעיניו הוא פלשתין ובירתנו ירושלים היא אצלו אל-קודס, בירת פלשתין. החלוקה בין מזרח ומערב העיר, כמו הסיסמה הדמגוגית "שתי מדינות", הן שלבים בלבד ב"תורת השלבים". זה סולם שראשו בפלשתין שלמה ונקייה מיהודים כמו השלב הראשון, שלב עזה וצפון השומרון, שנמסרו על-ידי היהודים לאחר שהם בעצמם ניקו מהם את היהודים.
תשאלו: נוכח האמת המרה הזאת, איך זה שמזמן כבר לא הייתה התפוצצות? התשובה היא, שהסבלנות היא חלק מובנה בתרבותם: כל עוד האויב חזק, מותר - ואפילו מצווה - לחכות. זו תמצית דוקטרינת "אל-חודייביה" של הנביא מוחמד בעצמו, שעל פיה מותר לכרות הסכם עם האויב, אך מצווה להתעלם ממנו ברגע הראשון האפשרי.
לנקודת המוצא היסודית הזה מתווספים עוד כמה גורמים מחמירים:
א) האלמנט הדתי. בעוד "הפלשתיניות" היא טקטית בלבד, כדברי זוהייר מוחסין, הרי האיסלאם הוא כוח אמיתי, אותנטי, דינאמי, וכוח עולה. את האיסלאם הזה מבינים יותר ויותר מוסלמים בעולם כתובע את השתלטות המאמינים - לכל הפחות על כל כברת ארץ בו שלט האיסלאם אי-פעם. לכן בא"י כל סנטימטר הוא אדמת ווקף מוסלמית. וגם אם לא תיקרא הארץ "פלשתין", תחת כל שם שלא יהיה - היא שייכת לאיסאלם.
ב) מדינת ישראל - מפעלה של התנועה הציונית - הוקמה על-בסיס עיקרון ההעדפה המתקנת לעם היהודי.
המדינה צמחה מתוך המנדט שהוענק לבריטניה על-ידי חבר הלאומים בנאמנות בעבור העם היהודי, והוא כולל הוראה לעודד עלייה יהודית, לקדם התיישבות יהודית צפופה ולנצל לשם כך את אדמות המדינה. כל זה - במטרה להקים בארץ ישראל "בית לאומי" לעם היהודי, ולו בלבד (לעדות האחרות, כלומר בעיקר לערבים, הובטחו במנדט זכויות אזרחיות ודתיות, בפירוש - לא פוליטיות). זכויות פוליטיות הובטחו לערבים במנדטים אחרים - עירק, סוריה, לבנון ואחר-כך גם שלושה רבעים מארץ ישראל - כל השטח מהירדן מזרחה, שהופרד מהבית הלאומי היהודי ונמסר למשפחה ההאשמית.
איך תירץ העולם הנאור של שנת 1922 את הקושייה הזאת - שבכל העולם הם השליטו את עיקרון "זכות ההגדרה העצמית" של הרוב, ולפי עיקרון זה הקימו לתחייה את פולין ויצרו מדינות כמו צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, ורק ב"פלשתין" נתנו את הזכויות הפוליטיות למיעוט היהודי? שכן, היהודים היו בשנת 1922 במיעוט והרוב הגדול היו ערבים, גם אם טרם גילו את הפטנט לקרוא לעצמם "פלשתינים".
את התשובה על השאלה הזאת רשמו האומות במלים מפורשות במבוא לכתב המנדט, בזו הלשון:
- "בזאת ניתנת ההכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ולעיקרון הבסיסי של הקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".
שימו לב למילים "הקמה מחדש" - "reconstitute", המזכירות את הדימוי של הנביא עמוס בדבר "סוכת דוד הנופלת" שעכשיו, כעבור אלפי שנים, בשעת חסד נדירה, מתירים להקים אותה מחדש.
בעשותן זאת, לא הרגישו האומות שהן מקפחות עם אחר, כי לא היה כאן שום עם אחר. היו כאן לא-יהודים, ערבים, שהיו דומים בכל ולא שונים בכלום מן הערבים הסורים, הלבנונים, החיג'אזים, העירקים, וכולי וכולי. ובתור אוכלוסיה לא יהודית, ללא שייכות לאומית ספציפית, אכן נשמרו להם בכתב המנדט - כמו בהצהרת בלפור - מלוא הזכויות האזרחיות והדתיות, אך לא זכויות פוליטיות.
"העדפה מתקנת" להעדפה הזאת קוראים בימינו "העדפה מתקנת", ובאנגלית - "affirmative action". זהו האמצעי שהדמוקרטיה המודרנית משתמשת בו כדי להשיג שוויון. ילד שחור משכונת עוני לא קיבל בבית את מה שקיבל ילד לבן מן המעמד הבינוני, ולכן הוא ייכנס למירוץ החיים מלכתחילה מתוך עמדה נחותה. לכן, כדי לנהוג עימו בצדק, וצדק הוא שוויון, יש לתת לו העדפה עד שיגיע לנקודת זינוק שווה לאלה שהחיים לא קיפחו אותם מילדותם.
ב-1922 הבינו גויים נאורים, שהעם היהודי הוא "ילד מקופח" כזה - אחרי מסעי הצלב, האינקוויזיציה, הגירושים, הפוגרומים והאפליות. ולא לשכוח - היה זה לפני השואה. ומה היו כותבים אחרי השואה?...
ואכן, מדינת ישראל נוקטת עד היום, פה ושם, בהעדפה מתקנת לטובת העם היהודי, כדי שיהיה לפחות מקום אחד בעולם, שם הוא רצוי ולא רק נסבל, ולעתים קרובות גם נרדף. נוכח גל האנטישמיות המציף שוב את העולם המערבי, הלכאורה "נאור", החלטתם של האחראים לכתב המנדט נראית אצילית, נכונה וצודקת יותר מתמיד. הגדולה בהעדפות המתקנות היא כמובן "חוק השבות", אבל גם מדיניות הקרקעות התנהלה מתוך ההיבט הזה, ועוד ועוד.
כל זה טוב ויפה, אבל הערבים, ובמיוחד ערביי הארץ הזאת, לא קיבלו מעולם את העיקרון הזה. להפך - הם רואים בו אפליה בלתי צודקת. הם גם מסרבים לשמוע את הטענה, שבירדן - החלק המזרחי של ארץ ישראל שאף הוא הובטח לעם היהודים ונלקח ממנו - יש הפליה מתקנת, ודווקא לטובת הערבים, ועוד איזו הפליה! שם, ליהודים נאסר החל מספטמבר 1922 לרכוש אדמה, להתיישב, ובכלל לחיות, כי את השטח הזה הועידו הבריטים בשביל אלה שהיום קוראים לעצמם "פלשתינים" והיום 70% מתושביו הם אכן "פלשתינים" והשאר, הבדואים, אין להם לאומיות משלהם. כל זה אינו משכנע את הערבים אזרחי ישראל. הם אינם מוכנים להשלים שליהודים תהיינה זכויות-יתר, ולו רק באותו הרבע מן השטח שנשאר להם מן הבית הלאומי המקורי, השטח שבין הירדן לים. למעשה דורשים הערבים לקבל
שתי מדינות פלשתיניות, זו שנקראת היום "ירדן" ואחת נוספת, שתיקרא "פלשתין", ובשטח שנותר, הלא היא מדינת ישראל, הם דורשים לבטל כל העדפה מתקנת לטובת היהודים. השמאל היהודי, ביחד עם רוב האליטות השלטוניות הישראליות ובראשן בג"צ, מעוררים בליבם את התקווה שלבסוף ישיגו את מבוקשם זה - אם רק יציקו ויאיימו מספיק, וזאת הם יודעים לעשות היטב.
הצד היהודי, לעומת זאת, נמצא במעין מלכוד: אין חולק שהוא לא פתח בפני הערבים את כל המשרות וההזדמנויות כמו בפני היהודים, וזאת מחשש פן ושמא הוא מגדל נחש בחיקו. מפני שאם הם אכן "פלשתינים" ומגמתם היא כפי שהראינו לעיל, פתיחות-יתר כלפיהם עלולה להיות איבוד לדעת! מאידך-גיסא, כולנו יודעים שצעירים ערבים, ובתוכם הרבה בוגרי אוניברסיטאות, נתקלים בקריירה שלהם בתקרת הזכוכית של היותם ערבים, למרות שלהם אישית לא היו מעולם מגמות פוליטיות אנטי-ישראליות. ואז, רק אז - בתגובה - הם נוטלים לידיהם את דגל פלשתין, על כל המשתמע. והרי לנו עוד וריאציה של שאלת הביצה והתרנגולת.
נוסחת פלא שאינה מי צודק? והאם גדר של צדק שייך לכאן בכלל? לפנינו מצב אובייקטיבי שאין לו "פתרונות" במובן המתמטי של המילה. אין בעולם נוסחת פלא שתוכל לספק את שני הצדדים, בין אם נקרא לצד הלא-יהודי "עם" ובין אם ניתן לו כל שם אחר.
על הרקע הזה מעניין לקרוא תוצאות של סקר בין ערביי ישראל שהפרופסור סמי סמוכה הגיש לאוניברסיטת חיפה. על השאלה, האם אתה שבע-רצון מחייך בישראל השיבו 48% בשלילה (כלומר, 51% בחיוב). לדעתי, בהתחשב בנסיבות, זו תוצאה לא רעה, אלא שהפרופסור מציין בדאגה שבשנת 2003 אחוז הבלתי שבעים רצון היה רק 35%, כלומר - תוך 5 שנים התרבו השוללים ב-13%. מדוע? מה קרה ב-6 השנים האלה? סמוכה, איש השמאל הקיצוני, זוקף את הכל על-חשבון "שוויון הזכויות". אולם בין 2003 ל-2009 לא הפחיתו מזכויות הערבים, להפך!
שאלה נוספת היתה, האם תרצה שיהיה לך חבר יהודי. ב-2003 לא רצו 16%, ב-2009 - 29%, שוב הרעה ב-13%. (כאן מתבקש לשאול בסוגריים, כמה יהודים היו משיבים שאינם רוצים חבר ערבי. מי יודע אם האחוזים לא היו קשים יותר! אין ספק, הניכור הוא משני הצדדים!)
עוד נתון מעניין: ב-2003 היו רק 14% מן הנשאלים מוכנים לעבור למדינה פלשתינית, אם תקום. היום - 24%! עדיין פחות מרבע, אבל חל גידול ניכר. ושוב יש לשאול - מדוע? מה קרה ב-6 השנים האלה?
ועוד - ב-2003, שליש מן הנשאלים צידדו בהחרמת הבחירות לכנסת, ב-2009 - כבר 40%. שוב, ההתרחקות גברה.
עוד שאלו, האם ישראל מתפקדת כלפי אזרחיה הערבים באורח דמוקרטי. ב-2003 השיבו 63% בחיוב. ב-2009 - חצי מהם בלבד!
וגם זאת: שיעור הערבים שצידדו בכל צורה של הפגנה ציבורית, כולל אלימות, עלה ב-6 השנים האלה מ-5% ל-14%. עלייה דרמטית.
מה קרה? זווית הראייה הפוליטית שלו עיוותה כנראה את שיפוטו המדעי-אקדמי של הפרופסור סמוכה. איך לא עלה על דעתו, ש-2003 היא השנה שבה גילה ראש הממשלה שרון לראשונה את כוונתו לאפשר הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ובשומרון? ושזו גם הייתה שנת חתימת ישראל על מפת הדרכים להקמת מדינה פלשתינית?
לעניות דעתי, ההתרחקות המסוכנת והמעציבה בין יהודים לערבים קיבלה דחיפה גדולה, מכרעת, ומן הצד הערבי דווקא - ככל שהמדינה הפלשתינית החלה להיראות יותר ויותר כאפשרות ריאלית. הלא מי היה בעיני הערבים והיהודים גם יחד המנהיג היהודי הכי תקיף עד הישארות ישראל בכל יו"ש, מי הקים שם את ההתנחלויות, אם לא שרון? והנה, בכל השנים ההן המספרים היו נסבלים. הם החלו לצנוח - דווקא כאשר שרון החל לצדד בפלשתין.
ב-6 השנים שחלפו מאז גם ראו ערביי ישראל איך צה"ל הורס אזור התיישבות יהודי ועוקר את תושביו. וראו את צה"ל יוצא בשן ועין ממלחמה בצפון ובמעין תיקו בדרום. גם את הגורמים האלה הפרופסור סמוכה לא ראה, כנראה מפני שלא נוחה לו העובדה שככל שאנחנו מוותרים יותר, נסוגים יותר וחושפים יותר חולשות, הידידים שלנו מתמעטים, האמון בעתיד היהודי בארץ הזאת נחלש וכתוצאה מזה הערבי הישראלי נעשה פחות ופחות ישראלי ויותר ויותר פלשתיני, ובמובן המלא של המילה: פלשתין במקום ישראל.
כניעה = שנאה תופעה דומה רושמים בעולם הגראפים של האנטישמיות. גם זו הולכת וגוברת דווקא בשנים האחרונות. כל עוד ישראל הופיעה כתקיפה, בטוחה בעצמה ומקדמת בעוז ובאומץ את מטרותיה הלאומיות, באותן השנים שבהן נבנו בירושלים המזרחית, בין היתר על אדמות ערבים שהופקעו, דירות ל-200,000 יהודים והוקמו כ-300 התנחלויות ומאחזים כל רחבי יו"ש - לא היו תופעות קשות ומבישות באוניברסיטאות באמריקה ובאירופה, ולא כבשה האנטישמיות את הרחובות באירופה - כמו דווקא בשנים שבהן ישראל החלה רודפת אחרי השלום, מקרינה תדמית של חולשה וותרנות-מתוך-חולשה, נסוגה עוד ועוד ועוד, וגם מפנה את כל במות ההסברה וההסתה לאויביה הפלשתינים, והיא - כרחל לפני גוזזיה נאלמה.
ההתפתחות הזאת טפחה על פני כל המנטרות והתיאוריות של השמאל. "מחנה השלום" טען תמיד ששלום של כניעה מדינית ונסיגה טריטוריאלית יביא לנו גם את ידידות עמי העולם וגם את ההשלמה הערבית, והנה - קרה בדיוק ההפך!
לעיוורון הזה יש גם הקשר רחב יותר. תמיד הייתה בעם היהודי, ובציונות, אסכולה שגרסה שאם נהיה "ככל הגויים" הם יעריכו ואולי גם יאהבו אותנו. אם היהודים יצאו מהשטעטל, יתלבשו כמו האירופים, ידברו את שפתם, ייכנסו לכל המקצועות, יתרחקו מדתם וגם יוכיחו כמה הם מוכשרים, חכמים ומבריקים - זה ישים קץ לאנטישמיות. וגם כאן - קרה ההפך!
ככל שהיהודי ויתר יותר על עצמיותו ונעשה יותר דומה לגוי, יותר שנאו אותו. את הזר המוזר עוד כיבדו לפעמים מרחוק כקוריוז אקזוטי, בעוד אשר היהודי המתבולל קצר ביזיון. האנטישמיות בשלבה האחרון, שלב הרצח ההמוני, התחילה באוסטריה ובגרמניה, ארצות של שיא ההתבוללות.
פה בארץ לימדו אותנו חכמי-השלום, שאם רק ניענה ללחץ החיצוני וניתן מארצנו עוד ועוד, וגם על ההעדפה המתקנת בתוך הקו הירוק נוותר מפני שזה כביכול "לא דמוקרטי", נתקבל ב"קונצרט האומות" כמדינה שווה בין שוות. הצבר החמוד שלנו, כשיציג את עצמו בעולם - לבוש כגוי, מדבר כגוי, מתנהג כגוי, ריק ומנוער מתרבותו הייחודית וגם ניצב בשורות הראשונות של הקידמה האוניברסאלית - יזכה ליחס שוויוני גם בעיניהם. ואם כן, זה שווה מאה פעמים ירושלים ואלף פעמים חברון. אלא, שגם התזה הזאת התבדתה גם בעולם הרחב וגם בעולם הערבי, כולל הפלשתינים אזרחי ישראל, והסקר של הפרופסור סמוכה יוכיח. כוונתי לסקר גופו, לא לפרשנותו השמאלנית.
מה המסקנה? המסקנה היא נאמנות לעצמנו: לא להתכחש לצדקת הדרך הציונית, התובעת לעם היהודי הטבוח, העשוק והנרדף את כבשת הרש שלו, ובראש ובראשונה את ארצו, מבלי הבט ימינה או שמאלה.
וגם צדקת-דרך מול בני האדם והאזרחים הערבים החיים עימנו בארצנו, שבכפוף להעדפה המתקנת המגיעה ליהודים, עדיין נותרה כברת דרך ארוכה ללכת בה לקראת בעלי תום הלב שבתוכם, כדי לסלק רגשות קיפוח ולמנוע מריבות שאינן מחויבות המציאות.
מאידך-גיסא, גם את זאת מחייבת צדקת הדרך: לסלק בנחרצות כל אויב וחורש רעה, ובראש ובראשונה לשלול את האזרחות מכל אזרח - ערבי כיהודי - המפר אמונים למדינה. משום מה, ישראל נרתעת מליישם את הסעיף הזה בספר החוקים.
ישראל חוטאת בחצי גזר ובחצי מקל, וכך נוחלת את הרע משני העולמות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
