מי פרסט סוני

לכל מי שהחמיץ את הפקת תיאטרון תמונע שרצה שנים בכיכובו של רועי הורביץ, נכונה חוויה מתקנת. חמישה שחקנים צעירים ומוכשרים, משחקים טיפוסים שונים, מתוך ספר הזכרונות של ילד בשם יותם, שקיבל טייפרקורדר מהוריו, בו הקליט כל מריבה, כל שיחה שהתרחשה, ובכך - את כל ילדותו ובניית ה"אני" שלו.

במקום הצגת יחיד של רועי הורביץ, שעלתה בתיאטרון תמונע ב-1996, עולה הפעם הפקה עדכנית, עם צילומי וידיאו של תל אביב, המוקרנים על וילונות אמבטיה, בעיקר של הבתים הישנים - כדי לתת את תחושת העבר. מוזיקה קצבית, תנועה של החלקה בעזרת סניקרס עם גלגליות, גם אם לעיתים הטקסטים נשמעים כתיאטרון-קריאה, המשחק של השחקנים, וסיפור העלילה לוכדים את הצופה.

הבימאי סטפן ביטון עיבד לגרמנית את סיפורו של בני ברבש (מאחורי הסורגים, טירונות, מילואים), ויצר מחזה עתיר דמויות שמתאר חיים לא קלים שעברו הילד, אחיו, הוריו, סבו וסבתו. במיוחד מרגשת הסצינה בה הסבים חוזרים לביקור בפולין בבית ממנו גורשו למחנות, ותגובת הדיירים החדשים שטענו שזה ביתם מדורי דורות - זה קטע שקורע את הלב.

במסגרת העונה הגרמנית כפי שקורא לה מכון גתה ושאר המוסדות שחברו למבצע, מעלה גם תיאטרון תמונע כמה הצגות בעברית של מחזות גרמניים. כשהמטרה - לכסות על הפער של התרבות הגרמנית שנגרם בגלל אובדן רוב אנשי הרוח היהודים שם בשואה, וכדי לכפר על הנעשה בחיבור תרבותי מחודש.

אין ספק, שלגרמניה יש הרבה מה להעניק בחילופי תרבויות אלה, כמו שלישראל יש - כפי שראינו בהצגת מי פרסט סוני בקאמרי. התיאטרון הקאמרי היה הראשון שהחל ליצור חילופי הצגות עם תיאטרונים אירופאים (מרומניה, מפולין מגרמניה ואף מסין), ויוזמתו של הקאמרי היא ממש ברוכה, ומעמידה את ישראל כנשא תרבות חשוב בינלאומי.

הצגת מי פרסט סוני הייתה מקסימה, חרף הצורך להיעזר בתרגום לעברית הרץ על הפס למעלה. היגוי השחקנים וקולם היו מצוינים, ויש לשבחם על כך. ההצגה גרמה לתחושה שיש לחזור ולהעלות את ההפקה הישראלית המצוינת עם רועי הורביץ. וכן, לתחושת סיפוק על התערות המחזאות הישראלית בחו"ל, בנוסף ואחרי הצלחת "גטו" והצגות תיאטרון גשר.