שייח ג'ראח: חומר למחשבה

אינני בא להטיל דופי בשופטי בית המשפט העליון, שפסקו לטובת חברת "נחלת שמעון". אני מקבל שכל המסמכים העותמאניים, המעידים על בעלות ועד העדה הספרדית על הבניין בשייח ג'ראח הם כשרים למהדרין, ושהעברת הבעלות על אותו הבניין לחברת "נחלת שמעון" נעשתה כדת וכדין. ולכן אין מנוס, יש לפנות את המשפחות הערביות הגרות בבניין, למרות שעבורו שילמו את הסכום שדרש מהם השלטון הירדני לפני 60 שנה.

השאלה שאני מבקש להעלות לדיון ציבורי, מדוע זה לגיטימי - וזה עומד במבחן הביקורת של כל הערכאות המשפטיות במדינת ישראל - שיהודי יוכל לממש זכויות קניין נטוש על סמך מסמכים עותמאניים; ואילו ערבי אינו יכול להשתמש במסמכים עותמאניים באותן הערכאות כדי לממש את בעלותו ולהחזיר לעצמו רכוש שננטש עקב אירועי אותה מלחמה?

בשני המקרים יושבו פליטים בבתים שננטשו. בישראל יושבו פליטים יהודים על-ידי מדינת ישראל, בשייח ג'ראח יושבו 28 משפחות פליטים ערבים על-ידי מדינת ירדן. בשני המקרים משפחות הפליטים התבקשו לשלם עבור הדירות לרשויות המדינה. בלוד וברמלה, ביפו ובחיפה - לרשות שהוסמכה על-ידי מדינת ישראל; בשייח ג'ראח - לרשות שהוסמכה על-ידי מדינת ירדן.

לצערי, בית המשפט טעה בהחלטתו, כשנתן את ההחלטה המאפשרת פינוי משפחות פלשתיניות מבניין בו הן גרות 60 שנה וששילמו עבורו ממיטב כספן לרשות ששלטה במקום, ומונע מאותן משפחות להציג בפני בית המשפט גם כן מסמכים עותמאניים, המעידים על בעלות לנכסים בלוד וברמלה. נכסים שחלקם מיושבים על-ידי פליטים יהודים מאירופה, וחלקם נהרסו.

ההחלטה המצערת של בית המשפט פתחה את הדלת בפני חברת "בני שמעון" לממש את תוכניתם הגלויה, לבנות בשייח ג'ראח מאות יחידות דיור רק ליהודים. ואילו האוכלוסיה הערבית בשכונה, שגדלה בעיקר עקב ריבוי טבעי, לא זכתה במשך 43 שנות שלטון ישראל אף לא להיתר של חדרון אחד.

אודה, שאני פוחד מחומר הנפץ שהטילה חברת "בני שמעון" בשכונת שייח ג'ראח בחותמת בית המשפט.