תם זמנו של הפולש

מחקרים מוכיחים שעל אותה עבירה יש פסקי-דין שונים. מאוד שונים. כל-כך שונים, שהעיוות והאבסורד מרקדים מסביבם. העובדה הזאת מביאה אותי למחשבה שמבחינתם של (חלק מ-) השופטים יש שני סוגים של פסקי-דין. הם כמובן לעולם לא יודו בזה. הסוג הראשון, הנפוץ, מגיח לעולם רק לאחר שבית המשפט שמע את שני הצדדים. הסוג השני הוא "פסק-דין מדף". מדובר בפסק-דין רדום המונח על מדף מטאפורי שמכיל בתוכו דעה קדומה, וריק מנימוקים, מעובדות או מראיות.

בהגיע הרגע, השופט שולף אותו מהמדף וממלא אותו באחת משתי הגרסאות אותן שמע ואותן אימץ בהבדלי ניסוח. רוצה לומר, שפסק-הדין נקבע, הרבה לפני שריקת הפתיחה. כזאת היא הכרעת העליון בעתירה שהגיש דודו אלהרר נגד יצחק טוניק, מפקד גלי-צה"ל.

ולמי שאינו יודע על מה מדובר, הנה הסיפור בקצרה: הייתה לדודו אלהרר תוכנית שבועית בגל"צ ("הפוגה") אותה שידר כל יום שישי אחר-הצהריים ובה השמיע שירים שבחר ואת דעתו בענייני היום. כמו רבים, גם אני נמניתי על המאזינים הקבועים של התוכנית. ביום בהיר אחד, אלהרר נדרש להפסיק לשדר, מהסיבה - כך פורסם - שהיא ימנית מדי.

אלהרר ראה בהפסקת תוכניתו "סתימת פיות" ועתר לבג"צ. שנה חלפה ובג"צ, בהרכב של שלושה שופטים (יורם דנציגר, אסתר חיות ואילה פרוקצ'יה), דחה את העתירה. קראתי והתפוצצתי. לא בגלל דודו אלהרר - הוא לא הסיפור כאן - אלא בגלל המאזינים.

למרות שרוב הציבור נוטה ימינה, התחנה מקפידה על העסקת שדרנים עם אוריינטציה שמאלנית מובהקת. זאת הסיבה שראו באלהרר "פולש" ויצחק טוניק ראה בו "עצם בגרון". לעומתם, היו שראו בו "עלה תאנה". גדיעת תוכניתו הכילה בתוכה אמירה: תחנת השידור הזאת שלנו, ותם זמנו של הפולש.

תחושתי הסובייקטיבית היא, שהכרעת בג"צ בלתי-סבירה. היא הייתה מונחת על המדף עוד בטרם התחילו הדיונים ובמשך הזמן מילאו אותה בנימוקים שסיפק טוניק, כולם במשקל נוצה. אני קובע זאת מפני שהכרעתם מתעלמת לחלוטין מזכותם של חלק מבעלי הבית-המאזינים, לשמוע תוכנית עם אוריינטציה יהודית פטריוטית.

לא הייתי כועס, אילו בהכרעתם היו השופטים מאשרים את סילוקו של אלהרר, ובאותה נשימה היו מצווים על מר טוניק לאזן את הרכב השדרנים. לא יעזרו ההכחשות, גל"צ (כמו בג"צ) הינה תחנת רדיו שמאלנית.

רק לפני שבועיים התפרסם סקר לפיו רמת האמון של הציבור בבית המשפט העליון הגיעה לשפל חסר-תקדים. דחיית עתירתו של אלהרר מעמיקה את חוסר האמון שחש הציבור הימני כלפי שופטיו. כשמדובר בנושאים עם ארומה פוליטית, הכרעתם צפויה.

האג'נדה של אלהרר הפריעה למישהו. ככה הם: אם האג'נדה מעצבנת, הם ינעלו את הדלת, ואחר-כך יסבירו באותות ובמופתים כמה הם צודקים ואל לנו לחשוד בכשרים. הטריק המאוס הזה תמיד עובד. מי שרוצה יותר פרטים, שיבקש מפרופסור רות גביזון...