לא הזמן לשיפוטיות

שוב היה רגע שהוכיח בפעם המי-יודע-כמה שהנטייה להיות שיפוטיים זקוקה לאיזון. שוב התברר שרוב הדברים בחיינו אינם שחור ולבן.

משפחתו של החייל יאיר ששון ז"ל, שערק משירותו הצבאי ונהרג בתאונת דרכים, התעקשה לקבור אותו כחלל. צה"ל סירב בשל פקודות מטכ"ל המורות שלא לעשות כן במקרה של עריקוּת. ארבעה ימים הושארה גופתו במקררי בית החולים סורוקה, ולבסוף, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, התקיים טקס קבורה צבאי מלא.

הרגע שבו היה אפשר להיווכח כמה אפור יש בין השחור ללבן היה הרגע שבו שודר בטלוויזיה טקס הקבורה, ובו ראינו שורת חיילים בכומתות היורה באוויר מטח כבוד. מצד אחד אם החייל עריק - הרי הוא עריק מהצבא, וגם זה סוג של שייכות. מצד שני היה משהו צורם במטחי הכבוד הללו שהתרגלנו לראות, לדאבון הלב, בלוויות חיילים שנפלו על משמרתם.

בוויכוח המתוקשר סביב הפרשה הן המצדדים בקבורה צבאית לעריק והן המתנגדים לה הדגישו את החוק ואת הרציונל - "מגיע לו" או "לא מגיע לו". חסר היה קולו של הרגש, הקול של "לפנים משורת הדין". נכון, החייל ערק ולא מת מוות הרואי, אבל לא כל מי שעורק עושה זאת כדי להשתמט מחובתו על חשבון אחרים. אנשים עוברים שינויים. מי שעשה פעם שטות או אפילו חטא של ממש יכול בהמשך חייו להיות אדם מעולה או אחר לגמרי משהיה בנקודת זמן אחרת. לכן קשה לשפוט את ששון ז"ל על-רקע היותו עריק לכמה ימים בחייו. לפני הכול הוא היה חייל; הוא התגייס; הוא שירת את מדינתו.

כשחושבים על כל החיילים שנתנו את חייהם למעננו, בהחלט יש טעם לפגם בהשוואה בין עריק לגיבור. אבל הרי גם בקבורה אזרחית איננו מבדילים בין חוטא לצדיק. בחיים יש בית משפט, לאחר המוות יש בית דין של מעלה. ובתפר הדק שבין השניים הבה נזנח את השיפוטיות, ונניח למי שנפטר בהיותו חייל להיקבר כחייל.