1. כך עושים כולם
שימו לב למשפט חשוב מאוד מתוך פסק הדין: "דעת הרוב בעניינו של הנגבי היא, כי הוכח שעבר עבירה של מירמה והפרת אמונים. דעה זו גוברת על דעת המיעוט הגורסת שיש לזכותו". הנגבי זוכה למעשה מנימוקים פרוצדוראליים ובשל חילוקי הדעות בין השופטים בצד המשפטי ולא בצד העובדתי.
מה שהביא בין היתר לזיכויו של הנגבי הוא העובדה, שרבים אחרים עשו את אותם מעשים ולא הועמדו לדין. עם כל הכבוד, זהו נימוק בעייתי. הרי צריך לקבוע את התקדים במקרה כלשהו. אם ניתן יהיה להעמיד לדין רק במקומות בהם כבר יש תקדימים - יהיה קשה מאוד להעמיד לדין על עבירות רבות.
זכותן וחובתן של המדינה והחברה לקבוע נורמות משתנות על-פי מצבים משתנים, ולא תמיד צריך לשנות את החוק לשם כך. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא להפעיל סעיפים שלא הופעלו קודם לכן.
גם אם בתקופתו של הנגבי לא נקבע במפורש שמינויים פוליטיים הם עבירה פלילית, הרי שלכל בר-דעת חייב היה להיות ברור, שכאשר ממנים אדם חסר כל כישורים לתפקיד מקצועי וזאת רק בזכות קשריו הפוליטיים - זהו מעשה פסול, זוהי תרמית כלפי הציבור.
2. היכן היו שומרי הסף?
מאידך-גיסא, אי-אפשר להתעלם מנקודה חשובה נוספת המועלית בפסק הדין - איש לא אמר להנגבי שמעשיו פסולים. וכך נאמר בנושא זה: "איש לא חשב שמדובר בעבירה ובהם היועצת המשפטית, המנכ"ל, הסמנכ"ל למינהל, החשבת ומבקרת הפנים. בכל שירות המדינה לא טען איש שמדובר בפעילות פלילית. עצם העובדה שגורמים שונים במשרד ומחוצה לו, שאמונים על אכיפת החוק, לא ראו בהתנהגותו של הנגבי, בזמן אמת, התנהגות שיש בה כדי לפגוע בערכים המוגנים שבבסיס עבירת הפרת האמונים, מראה שלא התקיימו במקרה דנן יסודותיה".
צריך לזכור שאנחנו מדברים על מעשים שנעשו רק לפני עשור, ולא בימי המפא"יניק-כדאיניק של שנות ה-50'. מעשים שנעשו למעלה מעשר שנים אחרי שמבקרת המדינה דאז, מרים בן-פורת, ניהלה מלחמת חורמה נגד המינויים הפוליטיים. אבל בשירות המדינה או שבחרו להתעלם או שלא רצו להרגיז את השר. יש כאן כישלון עצום של מי שאמורים היו לשמור על הקופה הציבורית וטוהר המידות. משרים אנחנו לא ממש מצפים שיקפידו על כך; מיועצים משפטיים, מחשבים וממבקרי פנים - מצפים ועוד איך.
3. לא "רק" עדות שקר
הנגבי זוכה מעבירה של מירמה והפרת אמונים, שדינה שלוש שנות מאסר. הוא הורשע בעבירה של עדות שקר, שדינה מאסר שבע שנים. לכן, מי שאומר שהוא הורשע "רק" בעדות שקר - אינו מדייק. נכון שמבחינת כמות העבירות ומשקלן בכתב האישום, העיקר היה עבירות המירמה, אך אסור לזלזל בעבירה בה הורשע. כפי שהעונש המירבי עליה מלמד, היא רחוקה מלהיות פעוטה.
4. מחדלי חקירה
שימו לב למשפטים הבאים מתוך פסק הדין: "יש לציין כי בתיק זה היו מחדלי חקירה רבים שנעשו ע"י המשטרה. החוקרים בתיק זה נעו מהצפון עד לדרום כדי לחקור עובדים שונים ואספו כל פתק שנכתב ע"י מי מהעובדים, אך לא ביצעו כמה חקירות פשוטות שהיו צריכות להביא אותם להרהר האם יש מקום להגיש כתב אישום בתיק זה".
אנחנו שבועיים בלבד אחרי דוח מבקר המדינה בנושא האזנות הסתר ב
תיק רמון, ושוב אנחנו נחשפים לתמונה עגומה של חוסר מקצועיות ו
רשלנות מצד המשטרה. אחד הנושאים הישירים באחריות הוא יואב סגלוביץ, שהיה אז ראש צוות החקירה המיוחד והיום הוא ראש אגף חקירות ומודיעין. האם הוא או מישהו אחר ישלם את המחיר? אני מוכן להתערב שלא.
5. הסוגייה העקרונית
שאלת המינויים הפוליטיים סבוכה יותר מכפי שנראה. מצד אחד, ודאי שאין למנות אדם רק משום שהוא מקושר לפוליטיקאי הנכון. מצד שני, אין לפסול מועמד ראוי רק משום שהוא מקושר לפוליטיקאי הממנה אותו.
קו פרשת המים עובר לדעתי בשתי נקודות: מידת ההתאמה לתפקיד ומידת קירבת התפקיד לפוליטיקאי הממנה. אם האדם כשיר - אין סיבה לדרוש ממנו כשירות יתר על-מנת להתגבר על "מום" הקשר הפוליטי; מי שמתאים - מתאים. ודווקא ככל שהתפקיד קרוב יותר לממנה, ראוי לאפשר לנבחרי הציבור למנות אנשים שהם מאמינים בהם ומסתדרים איתם.
הקצה השני של הסקאלה הוא זה שבא לידי ביטוי נהדר בסדרה "כן, אדוני השר". ציר הסדרה הוא ניסיונותיו העקרים של השר, ג'ים האקר, להעביר החלטות ששירות המדינה, בדמותו של סר האמפרי אפלבי, אינו רוצה בהן. התוצאה היא שמי ששולט בהם הם הפקידים, שאיש לא בחר בהם ואינם חייבים דין וחשבון לציבור, ולא מי שנבחר כראוי בידי העם.
6. לא הכל פלילי
כמקובל במחוזותינו, במיוחד בקרב נבחרי ציבור, הכל מתמצה בשאלה אחת: האם המעשה היה פלילי או לא. זה כמובן שגוי לחלוטין. יש מעשים שאינם פליליים אך גם אינם תקינים מבחינה ציבורית, מבחינת אתית, מבחינת הנראוּת. למשל: אם מפכ"ל המשטרה ייצפה מקלל את השופט במרומי הטריבונה - אין זה פלילי, אך דומה שהכל יסכימו שאין הוא ראוי להמשיך בתפקידו.
גם אם מינוי פוליטי אינו עבירה פלילית, עדיין אין זה מכשיר אותו מיתר הבחינות. הוא לא חייב להיות נגוע בשוחד או במירמה כדי להיות פסול, אם נבחר הציבור משתמש שלא כראוי בכוחו ומפקיד משרה ציבורית בידי מי שאינו ראוי לכך.
הבעיה היא, שבמציאות הנוכחית - איש לא ייתן את הדין אם יעבור "רק" על כללי האתיקה ו"רק" על מה שמצפים מנבחר ציבור. כפי שהראה
צחי הנגבי, אם כבר - אז הוא יכול להשתמש במעשיו דווקא כדי להתקדם.
7. ושוב: סחבת
המינויים בהם עסק כתב האישום נגד הנגבי נעשו בשנים 2003-2001. משפטו נמשך ארבע שנים. מאחר שצפוי גם ערעור, אין להניח שפסק דין חלוט בפרשה יינתן לפני 2011 או אפילו 2012, כלומר: למעלה מעשור לאחר שבוצעו המעשים הנדונים. זהו עינוי דין שעלול להגיע עד כדי עיוות דין.
הגיע הזמן שכל הגורמים הנוגעים בדבר יפנימו, שבצורה הזאת הם הורסים את מערכת המשפט. הפרקליטות חייבת להבין שעדיף להגיש כתבי אישום צרים יותר, קצרים יותר ומהירים יותר. השופטים חייבים להבין שעליהם לנהל את המשפטים ברציפות וביעילות. כי מה שיש לנו כרגע, הוא בקושי משפט ובקושי צדק.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
