משפט, חורבן וגאולה

מה קורה כאשר מערכת זו אינה מתפקדת - על כך אנו קוראים בהפטרתנו הידועה, פרק א' בספר ישעיהו. המעיין בפרק זה יגלה עד מהרה, כי למרות שחז"ל אומרים שבית המקדש הראשון חרב משום שישראל עברו את שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - רק השלישית שבהן מופיעה בהפטרה, וגם זאת בקיצור וברמז: "ובְפָרִשְׂכֶם כפיכם אעלים עינַי מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלֵאו" - כאשר שלוש המילים האחרונות רומזות למעשי רצח.

הא כיצד? הפרק בו פותח ישעיהו את נבואותיו, המתאר במילים קורעות לב את החורבן המתקרב, דווקא בו אין כל איזכור מפורש של הגורמים לאותו חורבן? ומדוע בחרו חכמינו דווקא בפרק זה כהפטרה השבת שלפני תשעה באב? מן הסתם מטרתם היא ללמדנו את הלקחים; וכי חסרים פרקים אחרים, הן בנבואת ישעיהו והן בנבואת ירמיהו, הנותנים שיעור זה בצורה ברורה?

התשובה היא, שישעיהו בהחלט נותן את הגורם לחורבן, שהוא עמוק יותר מאשר אותן שלוש עבירות חמורות. גורם זה הוא קריסתה של מערכת המשפט, שהיא הנושא המרכזי של הפרק. ישעיהו חוזר על מוטיב זה שלוש פעמים - פעם אחת כדרך למנוע את החורבן, פעם שנייה כציון הסיבה לעתיד המאיים הקרב ובא ופעם שלישית כסממן לגאולה העתידה.

"רחצו, הִזַכּוּ, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חִדלו הָרֵעַ. לִמדו היטב, דִרשו משפט, אַשרו חמוֹץ, שִפטו יתום, ריבו אלמנה" - זו הדרך בה עדיין ניתן למנוע את החורבן. הפסוק הראשון מדבר בצורה כללית, ואילו הפסוק השני נותן את ה"מרשם" הספציפי. ונשים לב: אין מדובר על עבודת ה', על קורבנות, על כבוד המקדש - אלא על הבטחת הגישה החופשית והמלאה למערכת המשפט, כולל ליתום ולאלמנה, לחלכאים ולנדכאים.

ובהמשך אומר ישעיהו: "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה?! מְלֵאַתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סָבאֵך [=יינך] מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

הפסוקים שלפנינו כתובים מן התוצאה אל הסיבה: העובדה שראשי העם אינם מוכנים לשמוע את הנזקקים הזועקים אליהם, נובעת מכך שהם דורשים שוחד ואינם מקבלים את מי שאין ידו משגת לשלם להם; התוצאה הראשונה היא הונאות והתוצאה הסופית היא רציחות. ושוב, הבסיס הוא חוסר תפקודה של מערכת המשפט, אשר - כפי שעתיד ישעיהו עצמו לומר בפסוק ידוע - בה המשפט היה למשׂפח והצדקה הייתה לצעקה.

זהו הגורם מספר אחת לחורבן. כאשר מערכת המשפט מסואבת, כאשר הגישה אל הצדק מותנית בגישה אל כיסו של השופט, כאשר הנזקקים ביותר לעזרת המערכת אינם יכולים ליהנות מהגנתה - התוצאה הישירה, המתבקשת והבלתי נמנעת היא חורבנה של החברה.

הפעם השלישית בה מופיע עיקרון זה היא, כאמור, כאשר ישעיהו מסיים את הפרק בדברי נחמה ובנבואה על הגאולה. לאחר שה' יסיר מעל עמו את כבלי השעבוד ויינקם מאויביו, מה יהיה מעשהו הראשון? "ואשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך: עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה". חידוש תפקודה של מערכת המשפט הוא שיביא את הצדק, והצדק הוא שיביא את הפדות, בו ישכנו המשפט והצדקה זה לצד זה.

ישאל השואל: וכי אין סתירה בין המשפט לצדקה? הרי המשפט עניינו שורת הדין, והצדקה עניינה עשיית לפנים משורת הדין. התשובה היא: בהחלט לא. וכאן אנו נכנסים לסיבה לחורבן הבית השני. כולנו מכירים את דברי חז"ל על שנאת החינם שהביאה לחורבן; פחות מוכר הסבר אחר שלהם: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה לאמיתו".

הקושייה לנוכח הסבר זה מובנת מאליה: וכי זו סיבה לחורבן - שדנו דין תורה לאמיתו? התשובה היא: אכן כן. הדין היה נוקשה, יקוב הדין את ההר, בלי התחשבות בנסיבות ובלי חמלה על הדל והאביון. ונשאל שוב: והלא בפרשתנו למדנו, כפי שראינו לעיל, שאל לו לדיין להטות את המשפט - לא מתוך כבוד לעשיר ולא מתוך רחמים על העני?

כאן נכנס הצירוף של צדקה ומשפט, בו מצטיין עם ישראל כפי שאמר ה' על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכך נאמר על דוד: "ויהי דוד לכל דרכיו עושה צדקה ומשפט". ופירשו חכמינו: כאשר היה דוד מחייב במשפט את העני, היה מממן לאחר מכן מכיסו את שהיה על העני לשלם לעשיר. כלומר: אין סתירה בין הצדקה למשפט.

מינוי השופטים בידי משה, כמסופר בפרשתנו, היה היסוד לתפקודו של עם ישראל בצאתו לחופשי. קריסת מערכת המשפט הייתה הסיבה לחורבן של המקדש, ירושלים, הארץ והעם. חידושה של מערכת משפט יעילה וצודקת - הוא הבסיס לגאולה.