פרשת חיים פרלמן: על מה אובדת הארץ

ושוב חוזרת החטיבה היהודית בשב"כ אל הנורמה שהוקעה בוועדת שמגר אחרי רצח רבין.

שכירת שירותיו של סוכן מסית ומדיח המושתל אל תוך המחנה תוך גרימת נזקים נוראיים למשפחתו ולמקורביו; היא פעולה מרושעת זהה לפעולת סוכנים זרים של מדינת אויב; שירותים חשאיים שאין להם כל מחויבות לבני עמם - וכל זאת כדי להגיע לתוצאה פוליטית מבוקשת, שאינה אלא פשע שנאה מתמשך.

סביר כעת שאין המדובר אלא בסיפור עלילה בלבד, אולם גם אם יתברר שחיים פרלמן ביצע את כל הפשעים המיוחסים לו לפני שתים-עשרה שנה, מה שלא ניתן לדעת כלל מרוב סוכנים, שקרים וחדשות מבוימות, עצם חשדו של השב"כ בפרלמן אינו מאפשר את המשך הפעלתו.

כך הופך השב"כ לשותף לדבר עבירה, כאשר על-פי הצגתו הוא את הדברים, הוא חובר לאיש משחית, מנצלו בפיתויים ובאיומים, מאפשר לו להמשיך במעשיו תוך אספקת אמצעי לחימה וטיפול פסיכולוגי נמרץ לעידוד מטרות נפשעות. עדיין, על-אף כל הסכנות, גם אם נניח שהן אומנם ממשיות, אין לשב"כ רשות מוסרית או משפטית לסחוט הודאות באמצעות הסתה אקטיבית לביצוע פשעים חדשים שלא היו נעשים אילולא הסתה זו, ואשר לפי פרשת רצח רבין השב"כ יודע יותר, ומונע פחות, עוצם את עיניו הלא-תמימות וממתין לכך שהדברים "יצאו מכלל שליטה".

גם בקורבן הקודם, יעקב טייטל, חשד השב"כ, לדבריו, למעלה מעשור. לעומת שלוות רוחו ושליטתו העצמית של פרלמן קר הרוח, במקרה זה הם ניצלו אדם בעל תכונות מעורערות ושיתפו עימו פעולה, שבמהלכה ניתן היה לעמוד על אי-שפיותו היחסית. אף על-פי כן לא נמנעו סוכני השב"כ מלציידו בנשק ובאמצעים רבים אחרים או לפחות לא מנעו את הגעתם לידיו.

"כלל האילמלא" מקובל בארצות מתוקנות במשפט הפלילי, על פיו, אם גורם שלישי (גורם זר מתערב) מלבד הנאשם התערב בשרשרת אירועים שהביאו לתוצאה אסורה, כך שאילמלא הוא - לא היה מתרחש הפשע, נבחנת אחריותו של הנאשם באופן מקל ולעיתים מקנה לו הגנה מלאה ופוטרת אותו מכל אחריות. שיטת העבודה המהותית של השב"כ פועלת על הבסיס ה"מוסרי" ההפוך: אם ממילא צפוי רצח, אומרים שם, כדאי מראש שאנו נהיה בזירה כדי שלא נואשם ב"איבוד שליטה" מוחלט. לרוע המזל, ככל שבוחנים יותר את האירועים מתברר, שמבחן האילמלא עובד הפוך בהקשר השב"כ - אילמלא פעילותם של סוכנים פרובוקאטורים מטעם השב"כ, היו פחות הסתה ופחות אלימות במחוזותינו, וייתכן שפשעים רבים לא היו מתרחשים כלל מעיקרא. אילו הייתה החטיבה היהודית בשב"כ בעלת מוסר יהודי ולא חטיבה להכשלת יהודים, הייתה מונעת פעילות אלימה במקום לעסוק בהפקת אירועים פליליים.

מלבד העובדות המוכחות בפרשת הקמת ארגון אי"ל, הפקה תיאטרלית תקשורתית של איש שב"כ אחד, ופרשת הדפסת הכרוזים של רבין כאיש אס.אס, כרוזים שהגה והפיץ איש השב"כ רביב-'שמפניה', הוכיחו הקלטות שהפיץ פרלמן כי "החטיבה היהודית" פועלת למטרה אחת בלבד - יצירת מציאות קשה המשרתת צד אחד במפה הפוליטית בישראל באמצעות יצירת מדנים והכשלת הציבור. כך מצטייר ציבור יהודי מפלצתי בעיני הצופה מהצד באופן מגמתי שמאפשר להשיג מטרות פוליטיות לטובת מה שמפעילי החטיבה מגדירים כהגנה על המשטר מקיצונים. במקרים הידועים הללו פעל הכלל המנוסח בתהלים: "בור כרה ויחפרהו". לפי התגובות הרחבות מקיר אל קיר בעקבות פרשת פרלמן, איבד השב"כ הרבה מאמון הציבור ולכן, לפחות על אנשי החטיבה היהודית ומפעיליהם מקרב הנבחרים, להסיק מסקנות.

רק בלחץ ציבורי נאלצה ועדת שמגר לפתוח את תיקי החקירה ולהתוודות על פרטים שהוסתרו מעיני הציבור בעניין אבישי רביב המכונה 'שמפניה'. השופט שמגר הודה שסמכויות לחקירת הרצח עצמו מעולם לא ניתנו לו. תיאורו המפורט של 'התימני מהרצליה' וידיעתו המוכחת של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון חודשים לפני ביצוע הרצח, על סיווגו ומסוכנותו של הנאשם, היא בלתי מוכחשת. המעקב אחריו היה צמוד. השב"כ לא הצר את צעדיו של מי שהם העריכו מראש שצפוי לבצע את הרצח. על-אף אחריותו בעליל לטרגדיה זו, מונה מאז כרמי לתפקידים נחשקים ביותר, ולאחרונה הוא הוצנח לכהן כסגן נשיא האוניברסיטה העברית למרות שכלל לא זכה מעולם לתואר אקדמי בכיר.

עדיין זכורים משטי ההתנצלות של עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, ביישובי הקורבנות היהודיים כדי לשכנעם שדברים כאלה לא ישובו. עדיין מהדהדים הווידויים בעניין מרגלית הר שפי. נראה שכל צידוקה של החטיבה היהודית כמשטרה חשאית הוא ברדיפת יהודים, וכי מידת האמון בדבריה, בדובריה ובמפעיליה היא כמידת האמון שניתן להעניק לכל רודף יהודים הבא לשכך חימה כשנודע פרי מעלליו.

בתקופת רצח רבין הופיע בערוץ 2 סוכן שב"כ לשעבר בשם ארז, שתיאר כיצד משך אותו השב"כ לירות בתוך מסגד, וכשהתרחשו היריות לפי הזמנתם לא הופיעו כמובטח סוכני השב"כ כדי להגן עליו ולחלצו, אלא הפקירו אותו לחסדי ההמון. מהלך זה מטיל צל כבד על פרשת ברוך גולדשטיין ועל אפשרות הידע המוקדם שהיה לשב"כ גם בחברון.

דברים דומים התרחשו בפרשת רצח במסגד בחלחול, שבו רבין האשים את המתנחלים על-אף שהערבים עצמם כבר ציינו שהרצח בוצע על-רקע פלילי, ובהכמנת מלכודת מבישה לאחים קהלני ששוחררו לאחר שריצו תקופה ארוכה של שבע שנות כלא. חדשות לבקרים הומצאו מחתרות שהסתיימו במפח נפש ובבושה גדולה לשב"כ. גם אם מחמת המציק נכשלו יהודים, אין הכישלונות הללו עומדים בשום יחס לניסיונות השיסוי ולתנאי ההפקרה הזדונית שיהודים חיים בהם, תוך הצבתם כמטרה לחץ משוח ברעל באמצעות "נהלים מיוחדים". ההתעללות באסירים היהודיים - אנשי מחתרת בת עין - היא ביטוי לסדיזם נקמני שנמשך ללא כל חשד של סיכון. יחס מתעלל שאינו אפילו מנת חלקם של מחבלי חמאס, להבדיל, הזוכים למאסר בתנאי נופש. יהודים רבים מדי חשים כחיים בתוך מעטפת רדיפה של שלטון זר. הפרת האמונים שבין האזרח לשלטון נסדקה מטרם קום המדינה, כמו בפרשת ארלוזורוב וסטבסקי, השיטה עדיין מלחשת ומתפרצת כל פעם מחדש, כשאין מי שיעצור בעדה.

הנורמות של החטיבה היהודית בשב"כ מוקרנות אל תוך כלל קהיליית המודיעין שהאמון בה נסדק. עלינו לשאול האם גם ועדת טירקל צריכה להניח שהיה מי שידע וצפה את בזיון ה"מרמרה" ועצם את עיניו במכוון או שזו רק הזיה? היכן זה נגמר? מי בארגון הממודר הזה יודע ומבין מה המניע של המשימה אותה הוא מבצע? - האם ההערכות התדירות שבקעו לאורך שלושים שנה בעניין מציאותו או אי-מציאותו של נשק גרעיני בידי עירק או אירן וקשירת ידיה של מדינת ישראל מלפעול מתוך הצפה בהערכות כוזבות או רשלניות אינן פרי אותה תרבות הניכרת בשב"כ: הגן על האויב ככל יכולתך והפקר את יהודיך!

אך לא רק החטיבה היהודית בשב"כ התגייסה לרדיפת היהודים. השב"כ על סוכניו המאוד פרימיטיביים אינו פועל בחלל ריק. הוא קורא את רוח המפקד ומהווה סוכן של האליטות האחרות. גורמים שלטוניים נוספים התגייסו לצידו של השב"כ למען סדר יום פוליטי שמסדו העיקרי הוא שנאת היהודים. לאחרונה התגלה בדוח תנועת "רגבים" כי הבג"צ דן מתוך הזדהות מלאה עם עתירות השמאל ובסלידה שאינה ניתנת להסתרה בעתירות הימין על אותם נושאים באופן השקוף ביותר וללא בושה, באהדה קבועה ובדפוס התנהגות קבוע. לכן אל יתפלאו שוחרי 'שלטון החוק' שציבור ענק של יהודים, רוב מוחלט של היהודים, מביע חוסר אמון ברשתות הצדק ואוכפיו בישראל, וכנראה יאלץ למצוא לעצמו דרכי תיקון.

אנו קוראים לוועדה לביקורת המדינה, לשר המשפטים, לחברי הכנסת ולאקדמאים הגונים לדרוש הקמה של ועדת חקירה שיש לציבור אמון באישיה ובמסקנותיה, כדי להשיב את האמון הציבורי במערכות השלטוניות, ולמנוע את חורבן הארץ, המדינה ותושביה כמקובל בסדר היום של "האליטות בעיני עצמן", אלו שתומכות זכויות אדם לכאורה. צריך רק לרצות לעשות כדי שצדק ילין בירושלים ולא מרצחים. יש לפעול בנחישות וללא מורא כל עוד אפשר לתקן.