"האגס בארגז התפוחים": ניסיון אחרון לעשיית צדק

נאום מסכם - הצגת הדברים בפני הוועד המנהל של האקדמיה בנושא הכללתו של הסרט התיעודי "המדריך למהפכה" בקטגוריה העלילתית של תחרות פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה - 2010

יש לנו אקדמיה עם מאות חברים. תחרות עם שתי קטגוריות: תיעודית עם פרס אחד בלבד, ועלילתית עם 14 פרסים אפשריים – ככתוב בתקנות העמותה סעיף 3. מטרות העמותה: 3.3 "לקיים תחרות שנתית בין סרטי הקולנוע הישראלים ויוצרי הקולנוע הישראלים בתחומים שונים".

כתוב ב"תקנון פרס הקולנוע": 4.1 "לפרס בקטגוריה 3.1 ("הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר") יוכל לעמוד לבחירה כל סרט עלילה ישראלי באורך מלא, שהופק וצולם בישראל, הדובר ברובו בשפות המדינה הרשמיות ו/או יידיש ו/או לדינו, אשר לא היה מועמד בשנים קודמות".

ובסעיף 5. בקטגוריה 3.2: ("הסרט התיעודי הטוב ביותר") יוכל להתקבל כל סרט תיעודי (כולל דוקו-דרמה) שלא נעשה לצרכי פרסום ו/או קידום תדמית ו/או מכירות".

"בתקנון פרס הקולנוע" שאושר בישיבת ההנהלה מיום 1.4.2004 על-ידי 13 חברי הנהלה כמתחייב - ולפי סעיף 16 בו כתוב: "אין לערוך כל שינוי בתקנות פרס האקדמיה שלעיל אלא רק על-פי החלטת הוועד המנהל ברוב של 10 חברים".

עד היום, גם לדברי היו"ר מארק רוזנבאום (במכתבים אליי), לא נתקלנו במצב או בתופעה שסרט חצה על דעת עצמו את הקווים בין שתי הקטגוריות.

אני רוצה לצטט ברשותכם מדברים שכתב אליי יו"ר האקדמיה במכתבים מיום 5.7.10 ו-7.7.10: "בעיניי יש חשיבות עליונה לכך שהתחרות תתנהל בתנאים שוויוניים ואני מקפיד על כך הקפדה יתרה".

"...הנהלת האקדמיה אינה צופה בסרטים לפני הרשמה... ייתכן והדבר שגוי ודרוש תיקון, אך עד כה לא נתקלנו בשום בעיה בנידון – פרט לסרט 'המדריך למהפכה'".

(אפילו הוא היו"ר בעצמו, לא מאשר או מוצא דמיון כלשהו למקרה של סרט האנימציה המשובח "וואלס עם באשיר" למשל – או סרט כלשהו אחר.)

"זהו בעצם תקדים שייתכן שבעקבותיו נערוך דיון בהנהלת האקדמיה ונעשה שינויים תקנוניים באם יידרשו".

מנכ"ל האקדמיה, גב' אילנה שרון, התבטאה בעיתון הארץ מיום 6.7.10 כך: "מתוך כבוד ליוצרים אנחנו מאפשרים להם לבחור את הקטגוריה בה הם רוצים להתחרות".

ה"כבוד" הזה, ספק רב אם הוא עומד בתקנון ובכללים הכתובים, ובמיוחד כשמישהו מחליט בלהט היצירה ועל דעת עצמו להפר לכאורה ולנצל אפילו בתום לב "כבוד" רב זה – כאן באה שעתכם וחובתכם הגדולה לפעול כוועד מנהל.

היא גם כותבת אלי: "כידוע לך, אין צפייה מוקדמת בסרטים הנרשמים, כי מהות האקדמיה היא שחברי האקדמיה הם השופטים את הסרטים ולא וועדות מטעמה" (24.7.10).

[בהזדמנות זאת – וזה יובהר מעט בהמשך לפי מכתבו אלי של אחד המפיקים - אני תוהה איך מפעילה האקדמיה ועדה של שני לקטורים הממיינים ומסננים את הסרטים התיעודיים?!

היכן זה מופיע בתקנון?! – זה כלל אינו מופיע ב"תקנון פרס הקולנוע" ממנו כבר ציטטתי בראשית דבריי, ומנוגד בצורה חריפה לדבריה של המנכ"ל אילנה שרון.

אם יוכח ויתברר שזה הוחלט על-ידי גוף מוסמך של האקדמיה, אני לוקח חזרה את דבריי.]

מה הייתה ההנהלה עושה אם היינו מגלים בדיעבד שמישהו רשם לתחרות סרט "כחול" או "סנאפ-מובי" או סרט שכבר התמודד בעבר בתחרות – האם גם אז לא הייתם מתערבים?! – הצהרת היוצרים היא תנאי הכרחי אך היא אינה תנאי מספיק או מספק בגוף ציבורי דמוקרטי כמו שלנו.

האקדמיה ואתם, כוועד המנהל שלה, חייבים להקפיד על התקנון ולעמוד על המשמר שלא תהיה הפרה של הכללים והתקנון המחייב שוויוניות ומניעת אפליה בתחרות כלפי כל היוצרים ולעיניהם הפקוחות של כל חברי האקדמיה.

"המדריך למהפכה" סוקר בזמן אמיתי (או קצת אחר-כך) אירועים שהיו באמת, הוא מתעד מאבק עם אנשים ואירועים אמיתיים שקרו באמת. כולו מבוסס (כמו בכתבת חדשות בטלוויזיה או במבט שני) על דברים שהיו באמת. עובדה היא שהוא לא משלב שחקנים בתפקידים הראשיים – וגם אם הוא היה עושה זאת (ומותר לעשות זאת גם בסרט תיעודי) – עובדה היא שאפילו יוצריו לא הציבו את עצמם או את זולתם בארבע קטגוריות פרסי המשחק הקיימות בטופס ההצבעה.

מדוע הם לא עשו זאת?! (כנראה בגלל שהם "ישרים" מספיק והרגישו שזה כבר יהיה מוגזם!)

כותב מאיר שניצר בעיתון מעריב מיום 18.7.10: "'המדריך למהפכה' של דורון צברי, הוא למעשה סרט תעודה ולא סרט עלילתי".

ולמחרת באותו עיתון: "חתמו את התחרות שני סרטים זועמים, דורשי שינוי ומהפכה, המוקיעים את החברה הישראלית... האחד מהם הוא סרט התעודה 'המדריך למהפכה' של דורון צברי, שמשום מה הוצג בתחפושת של סרט עלילתי".

נחמן אינגבר מצוטט הבוקר 25.7.10 בעיתון הארץ (עמוד 6): "האקדמיה חייבת לפקח על רישום הסרטים לקטגוריות השונות, ולא להותיר את שיקול הדעת בעניין בידי היוצרים. מבחינתי, אם סרט כמו 'המדריך למהפכה' יכול להופיע בתחרות הרשמית של האקדמיה כסרט עלילה, כך גם 'שתיקת הארכיון'. אבל אם האקדמיה עושה הבחנה בין עלילתי לדוקומנטארי... הרעיון להשאיר ליוצר לקבוע אם הוא רוצה שהסרט שלו יתמודד כעלילתי או דוקומנטארי היא בריחה מאחריות".

ובאותה כתבה, באותו עמ' 6 - מאיר שניצר: "המציאות הקולנועית בישראל – מבוססת על ההבחנה בין סרטי עלילה לסרטים דוקומנטאריים. הקולנוע הישראלי נולד למצב הזה שאין בו אנדרגינוס, זו אומנם דואליות מיותרת... אבל היא קיימת. הקולנוע הישראלי פועל כיום לפי הקיום הדואלי הזה, ובמציאות הזו, סרטם של צברי וענבר הוא סרט תיעודי. וזה כמובן לא גינוי ולא כבוד מופחת".

הכללת הסרט "המדריך למהפכה" בקטגוריה של הסרטים העלילתיים שמה מכשול בפני בוחר וגרמה לי, וכנראה גם לכל חברי האקדמיה הבוחרים והנבחרים, להיות מבולבלים פעמיים: פעם ראשונה - כמצביעים המתקשים לבחור, להבדיל ולהשוות בין אגס לבין תפוח, ופעם שנייה - כמועמדים בעתיד, העובדים על סרט תיעודי עם אלמנט כלשהו שהוא "עלילתי" – האם גם אחרים יוכלו להגיש את סרטיהם למועמדות בקטגוריה של הסרטים העלילתיים בשנה הבאה?! – במיוחד לאור העובדה המתמיהה והחריגה שהשנה לא ניתנה או התאפשרה זכות לאף סרט מלבד "המדריך למהפכה". זהו 'עיוות', 'תקלה', 'טעות' ואפליה, שצריך ואפשר עדיין לתקן אותה ובטח לא לאשר או לאשרר את קיומה.

אגב, אני בכלל לא בטוח שהוועד המנהל מוסמך בכלל לאשר את קיום ה'תקלה' או ה'טעות' הזאת, כיוון שבהיות האקדמיה גוף דמוקרטי השייך במידה שווה לכל החברים בו – ובגלל שזה נוגד לכאורה את התקנון ואת הכללים השוויוניים – אי-אפשר בכלל להשאיר את המצב על-כנו מבחינת ההתנהלות של תחרות האקדמיה השנה.

גם אם הסרט "המדריך למהפכה" לא עולה ל"חמישייה הראשונה" של הסרט הטוב ביותר – יש כאן עדיין בעיה גדולה בהיותו מועמד בקטגוריות המקצועיות – שם הוא עלול "ליטול" פרסים שבמקורם הם מיועדים לסרטים בדיוניים-עלילתיים. כך שבכל מצב יש לנטרל את "נוכחותו" המשבשת הצבעה ולהשוות את מעמדו לסרטים תיעודיים אחרים שהוגשו השנה לתחרות פרס האקדמיה.

כפי שהצעתי – אם הוא מועבר להיות מועמד נוסף בקטגוריה התיעודית – על-מנת להיות הוגנים ולא לפגוע במעמדם של הסרטים התיעודיים האחרים שכבר 'נשקלו' פעם אחת על-ידי המצביעים, יש לתת שני פרסים בקטגוריה התיעודית השנה, וזאת לפי ספירת הקולות בשלב ב' של ההצבעה השנה – שלהזכירכם הוא עוד עומד לפנינו כשלב נפרד וקובע.

כל מטרתי ורצוני שלגמר יגיעו חמישה סרטים עלילתיים בדיוניים בכל המקצועות העומדים לבחירה.

אין להעדיף סרט כלשהו ולעוות את התקנון והכללים רק בגלל שיש לנו "סימפטיה" אליו או לנושא בו הוא עוסק.

ההימנעות מהכללתו בקטגוריה התיעודית גם פוגעת ביוקרתו ובמעמדו של הסרט התיעודי כז'אנר רציני וחשוב – וממעיטה בהישגיו של הז'אנר הזה כשסרט זה לא ניצב ונבחן על-ידי הבוחרים לצידם של סרטים תיעודיים בולטים וטובים אחרים.

כל "בלבולי המוח" על גבולות הז'אנר וחצייתם אל עבר קולנוע יותר מתקדם – לדעתי לא רלוונטיים לדיון ככל שמדובר בסרט זה ובהכללתו בקטגוריה הלא נכונה בתחרות פרס אופיר 2010.

אני מכיר סרטים תיעודיים מדהימים ומשוכללים לא פחות מ"המדריך למהפכה" - לאחרונה ראיתי סרט תיעודי בריטי/אמריקני שעוקב אחר זונה שהיא רוצחת סדרתית, בכל שלבי המשפט והערעור עד להוצאתה להורג "און-קאמרה". סרט תיעודי זה על זונה אמריקנית שהפכה לרוצחת סדרתית של לקוחותיה לא הופך לסרט עלילתי. הוא היה סרט תיעודי מצוין ואחר-כך הופק גם בגרסה הוליוודית עלילתית שנקראה "מונסטר".

סרט תיעודי משוכלל וטוב ככל שיהיה לא צריך לעבור קטגוריה או מסגרת הגדרתית. "חמור – שמורידים לו שתי אוזניים, נשאר חמור, גם אם מוסיפים לו 'כתר' על הראש".

אותו במאי שעשה את הסרט על הזונה הרוצחת בארה"ב עשה גם סרט על מנהיג ימני פשיסטי בדרום אפריקה (שגם נרצח לא מזמן) ובמהלך הסרט - כיוון שהוא כבר עשה עליו סרט "נוקב" לפני כ-14 שנים, הוא נאלץ להתחפש עם כובע ושפם על-מנת שהוא לא יזהה אותו והראיון יתאפשר ויתקיים; היה מתח עצום, אם הוא היה מגלה זאת "און קאמרה" – הפשיסט הקיצוני שכבר ישב בכלא פעם אחת על רצח היה מסוגל לשלוף את אקדחו ולירות בבמאי המתחזה. בסרט הזה הבמאי התחפש עם כובע ושפם כדי שהמרואיין שלו לא יזהה אותו – האם זה לא "מבוים"?! ממתי לא מביימים ומתסרטים סצנות גם בסרט תיעודי?!

סרטים תיעודיים טובים - נשארים סרטים תיעודיים.

יש האומרים: "הם הקימו חמ"ל" תפאורה וכיו"ב – אז מה?! גם אני הקמתי חמ"ל למאבק שלי, גם אשתי מתנגדת למה שאני עושה, וגם היא אומרת שנסחפתי רחוק מדי – אז מה?! אם הייתי מביא איתי היום צלם וידאו - זה היה אומר שמה שאני עושה זה "בדיוני"?! (זה "מצחיק" ממש – ולא שלא שקלתי את זה). "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי טוב, רענן ועובד – אבל הוא בעצם רגיל – עוד אחד מסרטי המצלמה ואני, סוג של "ריאליטי" – מוטציה תיעודית לכל דבר ועניין – בטח לא "פיקשן פילם".

בסרט עלילתי כשהגיבור מת בסוף – כשיורד המסך אנחנו יודעים שהוא חי וקיים. בסרט תיעודי הוא "מת" או "חי" באמת. זהו אחד ההבדלים המהותיים הבולטים, ויש עוד, אך לא כאן הזמן והמקום להרחיב בסוגייה זו. לא על זה הוויכוח.

כאן אני מחויב וחייב להשמיט מכתב שנכתב אליי בעילום שם על-ידי אחד היוצרים של סרט תיעודי – "מותחן שמבוסס על אירועים אמיתיים בפורמאט תיעודי" - בו הוא מיצר על כך שהסרט שלו נהדף מהשלב ה"מקדים" של התחרות - שלב מיון וסינון על-ידי שני לקטורים – בלי שהוצעה לו או התאפשרה לו אופציית ההכללות בקטגוריה העלילתית.

ואסיים באנקדוטה מעניינת: במהלך העונה הקודמת של "כוכב נולד" (גם כן של "קשת" – יש כאן מישהו מ"קשת"?!) גילו שאחד המועמדים – עומר אדם ממשמר השבעה - הוא מתחת לגיל 16 וזה מנוגד לתקנון התחרות. ומה קרה?! - הוציאו אותו אחר כבוד מן התחרות. תגידו: "למה?! הוא דווקא שר טוב!" – (והיום הוא דווקא מצליח!) זה היה מנוגד לתקנון של התחרות.

הסרט בו אנו דנים, "המדריך למהפכה", לא רק "מבוסס על מקרה אמיתי" – הוא המקרה האמיתי בעצמו, הוא תיעוד של מקרה אמיתי.

אתם צריכים לדון היטב בדבריי אלה, להוציאו מהקטגוריה בה הוא רשום בטעות ו/או בחוסר תום לב ו/או "לא משנה מאיזו סיבה", ולהחזירו אחר כבוד אל הקטגוריה של הסרטים הדומים לו. זה יועיל לכולנו!!!