לא אחת עמדנו על העובדה המצערת שכמדינה, כחברה - אין לנו יעד מוגדר לחתור אליו ולכן ההתנהלות מזכירה מאוד התנהלות של מכבי אש, מכבים שריפות לאחר שהן פורצות אבל לא מונעים מראש את פריצתן. ומהלך הכיבוי עצמו - תלוי בנסיבות, לפעמים די במטף או אף בדלי מים כאשר האש עודנה קטנה, באש גדולה יותר משתמשים במכוניות כיבוי, ולפעמים, כאשר האש כבר התפשטה על שטחי יער גדולים וסבוכים, נאלצים להפעיל מטוסי כיבוי. דומני שקוראים לזה "ניהול משברים" ובזה אנחנו עוסקים כל הזמן. וזה לא שמיד מסתערים על כל משבר לפתור אותו, יותר פעמים מתחמקים מהתמודדות עם הבעיה, אולי בתקווה שתיעלם מעצמה, מאשר מחפשים פתרון. והדברים בולטים ביותר בכל הקשור למערכת אכיפת החוק אצלנו.

ניקח לדוגמה כמה כותרות מהזמן האחרון ממש. כותרת ראשונה - "המשיח" הוכה בתל אביב, כולם ראו ולא התערבו. כותרת שנייה מאותו אתר - סרטון תקיפת "המשיח" ישמש ראיה במשפט. בגוף הכתבה מסופר שבעקבות פרסום הכתבה, אספו שוטרים את המותקף לתחנת המשטרה כדי שיגיש תלונה ושם התברר שהוא כבר הגיש תלונה. מה נעשה בתלונה שהוגשה בטרם הפרסום בתקשורת - כנראה כלום. למה? שכל אחד ינסה להשיב לשאלה זו בכוחות עצמו או ישאל את מי שיכול לענות, אם יש לו קשר לאחד כזה. לעצמי חשבתי שאולי השוטרים חשבו שאין טעם להתעסק עם משוגע, שהרי מי שמכריז על עצמו "אני משיח" (= 419) = משוגע. אז פחות משוגע, יותר משוגע, מה זה כבר משנה?! צחוק צחוק, אבל זה כואב מאוד, שוויון הנפש של מערכת אכיפת החוק ביחס לשלומם של אזרחים אפילו אם הם נתפסים כלא ממש שפויים.

מצד שני פורסמה פסיקה של בג"צ כי הימין יכול לקיים הפגנה באום אל פאחם, בעוד הפרקליטות והמשטרה מתנגדות לכך מחשש לתגובה אלימה שתוביל לסיכון חיי אדם. למנוע סיכון חיי אדם - זו אכן משימה נעלית. זה הפוך מהקו של כיבוי שריפות לאחר שפרצו, זה למנוע מראש את פריצתן. השאלה היא רק אם כניעה לאלימות, או רתיעה והימנעות ממהלך חוקי כלשהו מחשש לגילויי אלימות, היא הדרך להשיג יעד נעלה זה. גם לשאלה רטורית זו כל אחד מוזמן להשיב בעצמו. לנו נראה ששני אירועים אלו מהשבוע האחרון ביחד עם אירועים אחרים שלא נסקרו כאן, כגון הריסת הבית בגבעת רונן, צווי הרחקה מבתיהם לנריה אופן וחבריו, מעצרם של פרלמן וסיטבון תוך מניעת זכותם הבסיסית לפגישה עם עורך דין, מעצרו של הרב שפירא, בקיצור - טיפול כוחני במי שאין כל חשש שיפעלו באלימות שתסכן חיי אדם, בצד רתיעה מטיפול באלימים כנ"ל, מספקים התחלה של הסבר לאלימות ההולכת וגוברת במחוזותינו.

אינני יודע אם בסופו של דבר תתקיים ההפגנה באום אל פאחם או שכמו בפעם הקודמת, יכפו עליהם להסתפק באיזה מהלך קטן וראוותני, כאילו הפגנה, כך שמצד אחד ימלאו כביכול את הוראת בג"צ ומצד שני "ימנעו התגרות" בקיצונים האלימים. מה שבטוח זה שהדרך הזאת מבטיחה את המשך ההידרדרות שלנו, יותר ויותר אלימות וכו'. כאן, מן הסתם, יהיו כאלה שישאלו, אז מה אתה מציע? וזה מזכיר לי אירוע נורא, גם הוא מהימים האחרונים, רצח הילדים בידי אביהם הגרוש מאמם. זו אינה אלימות במובנה המקובל, זהו הרוע במלוא כיעורו, רוע מזוקק. ומכיוון שכבר היו מקרים כאלה בעבר הלא רחוק, איך זה שהסיפור הנורא הזה חוזר על עצמו? התשובה הפשוטה היא שאין בשיטות אכיפת החוק אצלנו, שום דבר שירתיע את האלימים והרעים מכל מעשה שיעלה בדעתם.

מערכת אכיפת החוק שלנו יעילה מאוד בדיכוי אנשים ישרי-דרך, כאלה שאינם פועלים באלימות. ולכן נשתגרה בפי העם האמירה, 'הכי משתלם זה להיות עבריין'. כמובן, חבל מאוד שזהו המצב אבל כדאי שנפקח את העיניים לראות נכוחה באיזה עולם, ובעיקר באיזו מדינה, אנחנו חיים. וכדרכנו, אין ספק שההידרדרות הזאת מקורה בהינתקות שלנו מהוראות התורה הקדושה בכלל ומאלו שבפרשת השבוע עֵקֶב בפרט [דברים י']: [יא] וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם; וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם. בין הפסוק הזה לפסוק הבא יש הפסק פרשה. בכללים של היום, זה אומר פיסקה חדשה. קשור למה שנאמר קודם אבל מזווית נוספת, חדשה. על סף הכניסה לארץ, לפני שנגזרה גזירת המרגלים, זהו המתכון לחיים טובים בארץ: [יב] וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. שלוש פעמים חוזר הצירוף ה' אֱלֹקֶיךָ בפסוק הזה, מעניין למה.

יראת ה' היא המתכון לחיים טובים

שלוש פעמים חוזר הצירוף ה' אֱלֹקֶיךָ בפסוק וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל (...) כדי להורות לנו שזו התכלית שאליה אנחנו אמורים לחתור בהתבוננות שלנו. הרי ספר דברים כולו הוא התבוננות יסודית שמשמיע לנו משה רבנו במטרה ללמד אותנו איך ובמה להתבונן, ובאותה הזדמנות גם להורות לנו את הדרך לחיים בארץ שה' יתברך נותן לנו. לכאורה, התכלית היא שנחיה חיים טובים בארץ וכו', אבל באמת, תכלית החיים בארץ היא לחיות במודעות שה' הוא האלקים. מהפסוק הזה למדים חז"ל [ברכות ל"ג/ב] כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הכל זה אומר "בְּנֵי, חַיֵי וּמְזוֹנֵי. או בעברית, דור המשך - צאצאים, בריאות איתנה, פרנסה טובה. אלה אינם בידינו להחליט אם יהיה לנו וכמה יהיה, זה בידי הריבונו של עולם. מה שבידינו זה רק לבחור לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ. מכאן ואילך הכל קשור והכל כלול.

אחרי שיש יראת שמים, התוצאה הטבעית היא שמקפידים [יג] לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְטוֹב, לָךְ. שומרים לא בשביל אינטרס, לא בשביל שיהיה לְטוֹב לָךְ, זו פשוט תוצאה טבעית של שמירת מצוות מתוך יראת שמים, מתוך מודעות שה' הוא האלוקים. ומכיוון שזה לא כל-כך פשוט, מכיוון שהעולם הזה מלא פיתויים והסחות דעת העלולים להסיט את היהודי מהדרך הנכונה, לכן צריכים להמשיך ולהתבונן. כי קל מאוד להתבלבל מרוב טירדות היומיום בעולם הזה ולחשוב שאני חייב לוותר קצת, לצמצם בזמן התפילה או בשיעורי תורה כדי להשקיע יותר בפרנסה וכדומה. על זה באה התזכורת, שנזכיר לעצמנו שוב ושוב: [יד] הֵן לַה' אֱלֹקֶיךָ, הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ. לפיכך, מידת ההשקעה שלנו בפרנסה וכדומה, אינה מעלה ואינה מורידה. צריכים להשקיע באלה, אבל לא על-חשבון הדבקות בה' יתברך.

אבל לפעמים, ההתבוננות במה שקורה היום אינה מספקת כדי לבטל את הספקות. לכן מציע לנו משה רבנו להתבונן מעט בהיסטוריה וממנה להשליך אל המציאות העכשווית: [טו] רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה', לְאַהֲבָה אוֹתָם; והבחירה הזאת היא נצחית וממילא היא נמשכת גם היום, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים--כַּיּוֹם הַזֶּה. כַּיּוֹם הַזֶּה ממש, לא משהו שהיה פעם, אפילו לא אתמול או בדור של הסבא, ממש היום. וזה מחייב. זה מחייב להתנהג כראוי לבן של העם הנבחר. אבל מה זה בדיוק אומר? האם פירושו של דבר שיש לי זכויות יתר כי אני בנם או בתם של אברהם יצחק ויעקב? לאו-דווקא, זה לא אומר זכויות יתר אלא הפוך, זה אומר שיש לי חובות יתר: [טז] וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד.

הלב הוא משכן הרגש והרגישות. לפעמים הוא אטום, לא מרגיש בצער הזולת כי יש עליו כיסוי המונע את התגלות רגשותיו הפנימיים ואת רגישותו לזולתו. כיסוי זה מכונה עָרְלַת הלב ואותו חייבים להסיר, כל אחד בכוחות עצמו. זה לא פשוט, זה אפילו כואב, כמו ברית מילה, אבל זו הדרך היחידה להביא לידי ביטוי את עובדת היותי בן לעם הנבחר. כי אחרת, האנוכיות עלולה להשתלט עלי ולא תתגלתה אצלי שום רגישות למצוקות הזולת. אמרנו שזה לא פשוט וגם משה רבנו יודע שזה קשה. לכן הוא ממשיך בהנחיותיו ומציע לנו שלב נוסף בהתבוננות, שלב שיקל עלינו את המהלך הזה של הסרת ערלת הלב: [יז] כִּי, ה' אֱלֹקֵיכֶם--הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

בדרך כלל, אדם לא מודה שלבו אטום. את אדישותו הגלויה לסבל הזולת הוא אורז בנימוקים שונים ולפעמים אפילו מציג אותם כמצווה ר"ל. על זה בא הכתוב ומתריע, על הקב"ה אי-אפשר לעבוד. אפשר לרמות אנשים פה ושם, אבל לא את האינסוף בכבודו ובעצמו. גם אי-אפשר לשחד אותו כמו שמשחדים בשר ודם או בכלל. רש"י מפרש בפשטות: וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, לפייסו בממון. רבים שואלים מה שייך שוחד ממון אצל הקב"ה? הלא הארץ ומלואה שלו הם. התשובה המקובלת היא שמצווה אינה מהווה כפרה על עבירה. אם פגעתי, או אפילו רק גרמתי, או אפילו רק העלמתי עין בעת שיכולתי למנוע פגיעה במישהו, לא משנה כמה מצוות אעשה - הן לא יכפרו על הרשעות ההיא. כי הקב"ה [יח] עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. הוא לא מוותר על פגיעה בחלשים אפילו אם זה בתמורה למצווה או בחסות החוק כביכול.

והכל תלוי ביראת שמים. הרעיון הוא לזכור תמיד שיש כוח עליון שאיכפת לו מכל מה שאנחנו עושים או לא עושים, והמשימה שלנו היא להתאים את התנהלותנו לרצונו, לעשות את רצונו כרצונו, לא כמו שבא לנו. כאשר זו תהיה הנחת היסוד שלנו, יש סיכוי סביר ויותר, שנעשה את כל הדרוש כדי למנוע פגיעה בחלשים מצד אחד ולא נעודד את האלימים ואת האלימות מצד שני.